מה קורה כשאחד ההורים עובר לחו"ל עם הילדים – כל מה שצריך לדעת כדי לא לאבד שליטה
זה התחיל כנסיעה קצרה… ופתאום הילדים לא חוזרים
זה אולי נשמע כמו סצנה מסרט מתח משפטי, אבל מדובר בתרחיש שמתרחש לא אחת במציאות הישראלית: שני הורים גרושים, משמורת משותפת או לא, הכל נראה "בסדר". ואז – בוקר אחד אחד מהם מחליט לעבור להתגורר בחו"ל עם הילדים. בלי הסכמת ההורה השני. בלי אישור של בית משפט. פשוט ארוז, ו…Bye Bye.
נשמע קיצוני? אולי. אבל זה קורה. ובגדול. ואם לא תדע מה הזכויות שלך, איך לפעול בזמן ובמי להיעזר – אתה עלול לגלות שאתה לא רק נאבק על ניירות – אתה נאבק על ההורות שלך.
אבל רגע, זה לא חטיפה? תלוי את מי שואלים
לא כל מעבר לחו"ל עם ילדים נחשב ל"חטיפה" משפטית – גם כשזה מרגיש ככה. החוק בישראל, ואמנת האג שאליה המדינה מחויבת, מגדירים תנאים ברורים למקרים כאלה. והנה העניין – אם הצד שעובר לחו"ל לא קיבל אישור בכתב או מבית המשפט, זה עשוי להיחשב לחטיפה לפי הדין הבינלאומי.
אז מה קובע אם זה חוקי או לא?
- האם קיימת הסכמה מפורשת או מסמך משפטי המאשר את המעבר לחו"ל?
- האם המדינה שאליה עברה האם/האב חתומה על אמנת האג?
5 שאלות שכולם שואלים (אבל לא תמיד מקבלים תשובות ברורות)
- אז אני יכול פשוט לפנות לבית משפט ולדרוש שיחזירו את הילדים? כן, אבל זו תהליך מסובך שדורש הכנה רצינית, וצריך להוכיח שהמעבר נעשה בלי הסכמה ופוגע בזכויות ההוריות שלך.
- ומה אם הילד עצמו רוצה להישאר שם? במקרה שהילד גדול מספיק כדי שדעתו תיחשב (לרוב מעל גיל 12), עמדתו תישקל, אך היא לא בהכרח תכריע.
- אם הצד השני טוען שזה "לטובת הילדים" – זה הופך את זה לחוקי? ממש לא. טובת הילדים נשקלת, אבל אי קיום הדין, ובמיוחד אם לא הייתה הסכמה של שני ההורים, יכול עדיין להיחשב חטיפה.
- כמה זמן לוקח להחזיר ילד לישראל במצב כזה? זה מאוד משתנה, ונע בין מספר שבועות למספר חודשים. תלוי בנסיבות, במדינה המעורבת, ובמוכנות המשפטית שלך.
- האם המצב הזה הפיך? במקרים מסוימים כן – אך רק אם פועלים במהירות ובאמצעות ייעוץ משפטי נכון.
הורים לא "מחזיקים" בילדים – והחוק לא אוהב כשמנסים
מעבר מדינה עם ילדים הוא טלטלה – רגשית, חברתית, ולרוב גם משפטית. הורה שחושב שאפשר פשוט "להיעלם" עם הילד למדינה אחרת, מגלה מהר מאוד שהחוק רואה את זה בעין מאוד לא אוהדת. ובצדק.
מערכת הדין הישראלית עומדת על כך שלילדים יש זכות לשני הוריהם. גם אם ההורים כבר לא מסוגלים לשבת באותו חדר מבלי לקרוא זה לזה בשמות חיבה כמו "שקרן פתולוגי" או כינויי גנאי אחרים, הילדים זכאים לקשר עם שני הצדדים.
ומה קורה כשדווקא מישהו מישראל נושא את הילד לחו"ל – ואז הצד השני תובע להחזיר אותו?
המצב יכול להתהפך. גם אם נראה שהילד כבר "נקלט" בחו"ל, למד, התחבר, יש לו נטפליקס עם כתוביות באנגלית – זה עדיין לא אומר שהורה אחר לא יכול לדרוש את חזרתו. ואם המדינה החדשה חתומה על אמנת האג, ייתכן מאוד שתצטרך להחזיר את הילד לישראל להמשך ההליך המשפטי כאן.
ומה עושים אם רוצים לעבור לחו"ל כחוק?
- פונים לעורך דין או טוען רבני שמבין בדיני משפחה ובדיני הגירה – מישהו כמו יהודה אבלס.
- מגישים בקשה לבית משפט – עם הצעה מסודרת להסדרי ראייה, שיטות תקשורת (זום, וואטסאפ, מכתבים, מה שצריך).
- מנסים להגיע להסכמה עם ההורה השני – אם אתם רוצים חצי סיכוי שזה יעבור חלק.
קל זה לא. אבל אפשרי – אם עובדים נכון
הורה שרוצה לפתוח חיים חדשים בחו"ל ולא להתנכר לילדיו חייב לעשות את זה בשקיפות ובשיתוף. אחרת? הוא עלול למצוא את עצמו מתמודד עם צווי עיכוב יציאה, תביעות להסגרת הילד בחו"ל, ואפילו אישומים פליליים. לא בדיוק החיים היפים בפריז.
אז מה עושים כשזה כבר קרה? לשים כובע ולבכות?
ממש לא. בשלב הזה נכנס התותח הכבד לתמונה – עורך הדין או הטוען הרבני. כאן צריך איש מקצוע שיודע לתפעל לא רק את בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה בארץ, אלא גם מערכות משפטיות בחו"ל. מכיר את אמנות האג, יודע לנסח בקשות בין-מדינתיות, לדבר עם קונסולים, ואולי הכי חשוב – יודע לשלב רגש, מלחמה משפטית ופתרונות יצירתיים, במהירות מקסימלית.
אם אתה נמצא באמצע הסערה הזו – או פוחד שאתה בדרך אליה – זה לא הזמן להתלבט. כאן הזמן לפנות למישהו כמו יהודה אבלס, שמכיר את המטריה מכל צד, ולא מפחד להילחם בחזית הרגשית והמשפטית גם יחד.
שורה תחתונה – תילחם חכם, לא רק חזק
הורים לפעמים עושים מעשים קשים מתוך ייאוש, פחד או תקווה שהתשובות נמצאות "מעבר לים". אבל ילדים הם לא מטען אישי, ואין שום כרטיס בונוס על "הורה שנעלם עם הילדים למדינה אחרת".
אם אתה מרגיש שלקחו לך את המקום שלך כהורה – תדע שאתה לא לבד. יש דרכים להתמודד. יש חוקים שמגנים עליך. ויש גם עורכי דין שטוענים בהרבה יותר מכתבי תביעה – הם נלחמים בשביל המשפחות באמת.
וזה? זה שווה הרבה מאוד.
