בית הדין האזורי שלל לה את הכתובה – בית הדין הגדול: תקבל 40,000 ₪

ניצחון: בית הדין האזורי שלל ממנה את הכתובה בגלל "מרידה" – בית הדין הגדול: תקבל 40,000 ₪

בית הדין האזורי דחה את תביעת הכתובה של האישה בטענה שהיא "מורדת" – כי היא זו שסילקה את הבעל מהבית. בית הדין הגדול בירושלים ראה את התמונה אחרת: אישה שהלכה אל בעלה, חיה עמו, ורק ביקשה שיעבור טיפול לפני שיחזור לביתה – אינה מורדת. הערעור התקבל חלקית והבעל חויב לשלם לה 40,000 ₪.

הטיעונים המנצחים

1. פירוק הגדרת "מורדת" מהיסוד ביססנו שהאישה לא מרדה לא בתשמיש, לא במלאכה, ולא בשהות במחיצת הבעל – היא הגיעה אליו למגוריו לפחות פעמיים בשבוע וחיו חיי אישות, דבר שהמשיב עצמו אישר בדיון. בית הדין הגדול קיבל זאת: "לכאורה אינה מורדת לא מתשמיש ולא ממלאכה."
2. הטענה ההלכתית: הפה שאסר הוא הפה שהתיר טענו שאין להפעיל כאן את הכלל של "מיגו להוציא" – שכן הכתובה היא כמעשה בית דין, האישה נחשבת מוחזקת בה, ויש בידה שטר כתובה. לאחר העיון בית הדין הגדול כתב שהטיעונים "נראים צודקים ונכוחים."
3. הסילוק מהבית לא היה מוחלט – אלא מותנה הוכחנו שהאישה לא גירשה את הבעל סופית אלא ביקשה פירוד זמני עד שיעבור טיפול – ובית הדין הגדול קבע שאין זה ברור שדרישה כזו מגיעה כדי "מרידה" שמפסידה כתובה.
4. הגנה על הבן מנישואין קודמים הדגשנו שסירובה של האישה לאפשר לבעל לגור בביתה נבע מצורך להגן על בנה מנישואיה הקודמים מפני התנהגות אלימה – ובית הדין הגדול אמר בפירוש שהיא "מגוננת עליו ועל עצמה."

התוצאות שהושגו

ניצחון חלקי משמעותי

• הערעור התקבל – בית הדין האזורי לא עמד על מסקנותיו
• הבעל חויב לשלם לאישה 40,000 ₪ תוך 90 יום
• דמי הערבות שהפקידה האישה הוחזרו לה במלואם
• התיק נסגר

חשיבות המקרה

פסיקה עקרונית של בית הדין הגדול בירושלים (הרב שינדלר, הרב לוז-אילוז, הרב לרר): לא כל סירוב לאפשר לבעל לגור בבית האישה מגיע כדי "מרידה" שמפסידה את הכתובה – בפרט כשהאישה ממשיכה לקיים את חיי הנישואין בדרכים אחרות, ובפרט כשהסיבה היא הגנה על ילד.