כל הפוסטים בפסקי דין

מתן צו לגילוי מסמכים כנגד צד ג' ושימוש ראייתי בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות

מתן צו לגילוי מסמכים כנגד צד ג' ושימוש ראייתי בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות

תיק ‏1044204/4

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב דוד גרוזמן, הרב אברהם דב זרביב

התובע:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד ניר פייטלוביץ)

נגד

הנתבעת:       פלונית (ע"י ב"כ עו"ד זוהר חדד)

הנדון: מתן צו לגילוי מסמכים כנגד צד ג' ושימוש ראייתי בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות

החלטה

בפנינו תביעת כתובה של האישה. כן בפנינו תיק תביעה רכושי. הצדדים גרושים מיום כ"ז בטבת תשע"ז (25.1.17).

וראו האמור בהחלטת בית הדין מיום ז' בכסלו תשע"ז (7.12.16), שם נאמר בין השאר:

הכתובה בסך 555,555 ש"ח (הוצגה לבית הדין).

לאור הצעת בית הדין, שני הצדדים קבלו בקניין פסיקת הכתובה על פי שיקול דעת רחב של בית הדין.

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת שני הצדדים להתגרש.

יש לפתוח תיק לסידור גט.

במידה ותוגש בקשה לאחר הגט לקביעת מועד דיון בשאר הנושאים הפתוחים, בית הדין ישקול קביעת מועד דיון, יתכן ובפני דיין יחיד החתום מטה לשם זירוז ההליך.

כן ראו האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום כ"ח באייר תשע"ז (24.5.17):

לאור בקשה זו, ייקבע עתה דיון בתביעת הכתובה, אשר תיפסק על פי שיקול דעת רחב של בית הדין, ככל שתימצא חבות, כאמור בהחלטה הנ"ל.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום ח' בתמוז תשע"ז (2.7.17):

כיום טוען בא כוח האישה: הבעל נטש את האישה והילדים לא סיבה. העביר קצת למזונות ילדים. האישה התחננה לשלום בית אך הבעל לא הסכים לשמוע. בתחילה לא נקטה בשום הליך, רק רצתה שלום בית, והבעל דחה אותה. הוא מודה שהוא לא בבית כמעט. הוא עובד קשה. הוא טען שיש לו בעיות של אין אונות, אך יש לו כלי רחצה בעבודה כי יש לו מאהבת. הוא עזב את הבית בגלל המאהבת. בתביעת הגירושין כתב הבעל שיש בעיות בבית. האישה מגדלת שלשה קטינים, ויש בת עם בעיות קשות והיא בטיפולים. האישה עשתה את כל עבודות הבעל. לאחר מכן הוגשה תביעת גירושין חדשה עם עורך דין. הכתב הראשון הוא האמת. כתב התביעה השני של עורך הדין הוא שקר. האישה היא זו ששמרה על הדת בבית. בתקופה שהוא עזב את הבית הוא בילה עם חברים ונשים. לחץ כלכלי הוא לא עילה לגירושין. התביעה בסך מלוא הכתובה. העסק המשותף פורח והורחב. לבעל אופנוע חדש וג'יפ חדש. הדירה נמכרה ונגיש בקשה לפירוק השיתוף בעסק. לא מונה אקטואר בתיק, אך נבקש מינוי אקטואר.

מגיב בא כוח הנתבע: דיון זה נקבע להוכחות אך הצד השני לא הביא הוכחות. היחסים היו לא טובים תקופה ארוכה. הם כמעט התגרשו כמה שנים קודם, בעיקר בזכות אביה היה שלום. העסק לא משגשג, הוא בקושי פרנס את הצדדים. יש להם חובות של כמיליון וחצי ש"ח. התמננו ככונסי נכסים למכירת הדירה. הדירה נמכרה וכל התמורה הולכת לחובות ויישארו מאות אלפי ש"ח לחובות בלא נכס מניב. האישה התלוננה ברשויות המס, ונוספו לשניהם חובות של 200,000 ש"ח. רשויות המס נעלו כל אפשרות לנהל את העסק, והעסק נסגר. הנתבע שכיר כיום. הצדדים נתנו לבית הדין שיקול דעת רחב, האישה רעה ומורדת. היא הטרידה את הבעל משעמום. האישה עקבה אחר הבעל, עם חברותיה, הוצא צו הרחקה כנגדה. יש לנו הוכחות על כך שהאישה שקרנית. בית הדין בהחלטתו מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16) ובית משפט בהחלטתו מיום כ"ד בטבת תשע"ו (5.1.16) כתבו שהיא לא כנה. בית משפט כתב שלאישה נוהג נפסד שהגישה תביעת מזונות לא ריאלית.

שני הצדדים מצהירים כי יש להם ראיות ועדים להביא לדיון הבא.

ובכן, ייקבע דיון הוכחות.

כן ייחקרו שני הצדדים זה את זה, לקראת הוראה להגשת סיכומים טרם הכרעה. 

כך שהדין להיום נקבע כדיון הוכחות, ושני הצדדים מבקשים היום לחקור זה את זה.

חקירת הצדדים ההדדית

חוקר בא כוח הנתבע (בתיק הכתובה) את התובעת, ואלו תשובותיה לו:

אני תובעת כתובה, הכתובה בסך 550,000 ש"ח. מכרנו את הדירה ואנו בחובות. אני עברתי דירה עם הילדים. לאחר כיסוי המשכנתא נותרו חובות, לא ידוע לי כמה. יש כונסים. יש חובה של כמה מאות אלפי ש"ח. מדי פעם הייתי עובדת בעסק של הנתבע, לא בתלוש, אך הייתי עוסקת בכל הקבלות שלו על סך כ-20,000 במזומן מעבר לעסק. בשנתיים האחרונות של הנישואין עבדתי לסירוגין בחצאי משרות, כי גידלתי ילדים. הבעל לא היה רוב הזמן ויש גם ילדה עם בעיה בוויסות חושי. הילדים במוסדות חינוך עד הצהרים. עבדתי אולי חצי שנה ואולי יותר בשנתיים האחרונות של הנישואין. אז היחסים היו מאוד טעונים, הרבה ויכוחים בגלל החברה הנוכחית שלו, ורבנו על כך שהוא לא נמצא בבית. העסק של הבעל אכן פתוח עד הלילה, והוא עבד הרבה שעות בעסק. היינו בחובות גדולים, אך הוא היה מגיע בשתיים-שלוש לפנות בוקר, ולא היו יחסי אישות, הוא נכנס למיטה ואמר שהוא עייף. ואמר שיש לו בעיה בגלל כדורים של חרדות שלקח. מעולם לא הסתתי את הילדים נגדו, הבעל מדבר אלי בחוסר כבוד, גם לי היו כעסים, היו כעסים הדדיים. לא בנוכחות הילדים. רבנו בעיקר כשהוא היה מגיע הביתה ועל השעות הללו. הוא היה משפיל אותי אני טיפשה ולא שווה. הייתי לבד עם הילדים, הוא קם בשבת מאוחר ואחר כך ראה טלוויזיה. הבעל עזב כי ניהל קשר עם אישה נשואה בשם [ח']. יש לי התכתבויות שלי. לא עקבו אחריו, האישה נמצאת כיום עם הילדים שהם אצלו. בשנה האחרונה כמעט ולא קיימנו יחסי אישות, הוא עזב את החדר ואמר שיש לו בעיה. [ס'], זו מישהי שהוא אמר שהיא ידידה שלו. הוא רשם בטלפון לו את השם [ס'], כדי שלא ידעו שזו [ח'] מתקשרת. לא מכירה [ט']. [ד'] היא ידידה שלו, והוא נסע עמה לאילת. [ה'] היא רחוקת משפחה שהיתה עמו בקשר ועם [ח']. רק ידידים. [ל'], גרושה, נסעה עמו לטבריה לשבת כשהוא היה נשוי. אלו היו ידידות שלו. [ל'] באה עם הבן זוג שלה לטבריה. הבעל היה שם עם הילדים. בסעיף 10 לכתב התביעה כתבתי שהרחבנו את הבית בשל מצב כלכלי טוב, הבית נרכש ב 680,000 ש"ח, ומשכנתא אולי 600,000 ש"ח. הנתבע התנהל לבד עם הכספים אז, רק הוא נגע בחשבון, עסקים נרשמו על שמי ואני סוחבת עלי חובות בגלל זה, הדירה נקנתה בגלל עקשנות שלו שהוא רצה את הבית. העסק אכן שגשג. לקחנו אף הלוואה מהוריי 260,000 ש"ח. הבעל היה בבדיקות, פינו אותו באמבולנס לבית חולים, לא אושפז, התקף חרדה, וקיבל כדורים לחרדות. זה מהעומס והלחץ. עד לכניסת הגב' [ח'], הנישואין היו טובים, אף שהיו לנו ויכוחים וההורים ניסו לגשר בינינו. אין תביעות קודמות בתיקים. לא היינו בחו"ל לפני הפרידה, אך הבעל נסע עם חברים לחופשות בחו"ל. בתחילה בקשתי שלום בית, לא אספתי חומר על הבעל שנה לפני הפרידה. לא אני אספתי עליו מסמכים. הבעל היה שם דברים ולא אספתי. לא התכוננתי.

חוקר בא כוח התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו לו:

ראיתי את הילדים לאחרונה בשבת שעברה. עבדתי עד 1-2 לפנות בוקר ולא ראיתי אז את הילדים, האישה טיפלה בילדים, ואני עזרתי דרך הטלפון. בעת שהאישה כן עבדה, היא גם טיפלה בילדים. לא פתחתי מספר עסקים וחנויות על שם האישה, היא פתחה עסקים וחנויות ואני עזרתי. זה היה הרעיון שלי, כי היא לא עבדה, ולא עזרה לכלכלת הבית. זו אחת הסיבות לגירושין. הילדה היתה צריכה טיפולים לפחות שלוש פעמים בשבוע, הקטן לא היה צריך. היא יכלה לעבוד אך שגידלה ילדים. אכן בתביעת הגירושין כתבתי בעיקר שהיא לא עזרה בכלכלה. אנחנו באיחוד תיקים כבר 4-5 שנים, שנינו לא יכולים לנהל חשבון עם שקים ואשראי, אני לא משתמש בחשבון של אחותי. אני לא מבצע עסקאות בחשבון של אחותי.

בקשה למתן צו לחשיפת מסמכי אחות התובע

במהלך החקירה מציג בא כוח הנתבעת (בתיק הרכושי) תשלומים לטובת התובע מחשבון הבנק של האחות והפקדת כספים לחשבון זה. ומגיב התובע לחקירות בא כוח הנתבעת:

אחותי משלמת ואני נותן לה כסף. טלפון ומזונות אני משלם משם. אני מחזיק כרטיס אשראי של אחותי למקרה הצורך. אין עסק של אוטומדיה. מכרתי את העסק ב 20,000 ש"ח ללא  הסכמת האישה. אכן אני נוסע בג'יפ חדש ושואל אותו מבעל הבית שלי. גם באופנוע חדש אני נוסע ושואל אותו מאחותי.

כאמור, מציג בא כוח הנתבעת דפי הפקדות של התובע לחשבון של אחותו, הפקדות על סך 3500 ש"ח, 5000 ש"ח, 2250 ש"ח. הוא מבקש מתן צו לגילוי חשבון הבנק של אחות התובע לשם התחקות אחר הכנסות העסק של התובע.

סמכות בית הדין למתן צו כנגד צד ג' לבחינת הברחות כספים

טוען בא כוח הנתבע: אני מתנגד. אין לבית הדין סמכות לכך.

באשר לכך, בית הדין העיר בדיון כי כבר נתנה החלטת בית הדין כדלהלן שיש לו סמכות לדון בכך.

ונזכיר, בהחלטת בית הדין מיום כ"ט בתשרי תשע"ח (19.10.17) כבר נאמר עקרונית באשר לכך:

בניגוד לעמדת המשיב, לבית הדין ישנה סמכות להתחקות אחר הברחות כספים במסגרת תיק לחלוקת רכוש, אף אם הכספים הוברחו לצד ג'.

ברם, הדבר לא ייבחן טרם הצגת ראיה או אסמכתא לכך כי המשיב הפקיד את הכנסותיו מהעסק לחשבון שעל שם אחותו.  

כך שלעמדת בית הדין, לבית הדין סמכות להתחקות אחר הברחות כספים במסגרת תיק לחלוקת רכוש, אף אם הכספים הוברחו לצד ג'.

ונפרט.

ככלל, בית הדין רשאי לדרוש המצאת מסמכים והוכחות מכל אדם או גוף אם ראה שיש צורך בכך לבירור העניין שבפניו. סמכות זו מוסדרת בהוראת תקנה פג לתקנות הדיון:

פג. בית-הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, להזמין כל אדם או לדרוש המצאת מסמכים והוכחות, אם ראה צורך בכך. הוצאות עד שהוזמן, כאמור, יקבעו על ידי בית-הדין וכן יוחלט מי ישא בהם, לפי העניין – אוצר המדינה או מי מהצדדים.

ואף מעוגנת בהוראת סעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956:

בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי להזמין כל אדם לבוא לפניו כדי להעיד או להגיש מסמך שברשותו, והכל במידה הדרושה לבירור העניין.

הרי לנו שבסמכות בית הדין להורות בצו לכל אדם או גוף ככל שיופיע להעיד או להגיש מסמך שברשותו, וזאת בתנאי שהוא דרוש לבירור העניין שבשיפוטו.

וראה עוד לעניין זה בבג"ץ 7828/15 (מיום ו' בכסלו תשע"ו – ‏18.11.15) העוסק בזימון עדים, שם אישר בית המשפט העליון פרקטיקה להזמין לדיון קרובי משפחה ואנשים בסביבתו של סרבן גט – פרקטיקה שנוקטים בתי הדין במקרים של "אין ברירה", כדי לקבל מידע וכדי לנסות להסתייע במקורביו של סרבן הגט כדי לשכנעו לתת גט, מאחר שהיא מעוגנת למעשה בתקנה פג לתקנות הדיון, וכפי שקבעה כב' השופטת ע' ברון:

לדעת העותר, החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה שלא בסמכות, ובנסיבות שלטענתו מצדיקות את התערבות בית משפט זה בשל פגיעה בזכויות יסוד שלו. ואולם, תקנה פג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, מורה כי: "בית-הדין רשאי, לפי שיקול דעתו, להזמין כל אדם […] אם ראה צורך בכך." למקרא ההחלטה נושא העתירה, ברי כי בית הדין הרבני הגדול מצא צורך בזימון האישים שפירט (חמישה במספר) בניסיון להביא לסיום הפרשה. לנוכח הוראת התקנה האמורה, ובשים לב לכך שמדובר בהחלטת ביניים, לא מצאנו כי יש עילה להתערבותנו בהחלטה על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה.

עם זאת, מאחר שהחלטות מעין אלה המבוקשות בתיק עלולות להיות כרוכות בפגיעה בפרטיות של צדדי ג' (אחות התובע), יש לבית הדין להשתכנע ברלבנטיות ובחיוניות של המסמכים או המידע המבוקש לצורך ניהול המשפט וביסוס התובענה, תוך שימת לב לעובדה כי צדדי ג' אינם בעלי דין אלא צדדים זרים להתדיינות. לשם כך, יש על בית הדין לערוך איזון בין הזכויות ולערוך בירור האם הפגיעה הצפויה בפרטיות של צדדי ג' היא לתכלית ראויה, הכרחית, ומידתית, המצדיקה את גילוי המסמכים. במסגרת האיזון הראוי, יש לקחת בחשבון את העובדה כי הדיון בבית הדין הרבני, המוסמך לדון בהליך, נערך בדלתיים סגורות, ולכן הפגיעה בפרטיות – אם ובמידה שהיא בלתי נמנעת, מוגבלת בהיקפה והמידע אינו הופך נחלת הכלל.

לעניין זה אף נצטט את דברי בית הדין הרבני האזורי נתניה בתיק 851788/2, ניתן ביום ט"ו באייר התשע"ב (7.5.12):

הדבר ידוע שבהליכים משפטיים זכותו של צד מן הצדדים להגיש בקשה לגילוי מסמכים אם גילוי המסמכים יוכל להביא לגילוי האמת ואף שיש בדבר משום פגיעה בפרטיות. אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין האם להוציא צווים כמבוקש. והוא הדין במקרה כעין שלפנינו. בנסיבות מסוימות זכותו של צד מן הצדדים להגיש בקשה להוציא צו שיורה לחברת הסלולאר גילוי תוכן מסרונים שנשלחו, אך ברור שבית הדין לא יוציא צו כנ"ל, אלא אם ישתכנע שיש צורך אמיתי בדבר וגילוי תוכן המסרונים יוכל להביא לבירור האמת.

מהאמור נראה שבסמכות בית הדין ליתן את הצו המבוקש בכפוף לעריכת האיזון הנכון בהתנגשות שבין הזכות לבירור וחקר האמת והוצאת דין אמת לאמיתו, לבין הפגיעה בהגנת הפרטיות של צדדי ג'.

לאור כל האמור ולשם בחינת טענות הנתבעת כי החברה של שני בעלי הדין לא נמכרה כדין והתובע ממשיך לסחור בה מנהג בעלים, ולאחר העיון בחומרים שכבר הוצגו והתרשמות כי קיים חשש שאכן הבעל מנהל את העסק שלו דרך חשבון הבנק של אחותו, בית הדין נעתר למתן הצו המבוקש לחשיפת מסמכי אחות התובע, כפי שיפורט להלן.

ברם, כדי לצמצם את הפגיעה בצדדים שלישיים (אחות התובע), בית הדין קובע שהחומר יומצא בשלב ראשון לעיון בית הדין בלבד, בית הדין יעיין תחילה במסמכים הרלבנטיים ויחליט האם יש מקום להעבירם לצד שכנגד או לקבוע דיון בסוגיה זו בהתאם לחומרים שהומצאו.

שימוש ראייתי במסמכים שהושגו תוך כדי פגיעה בפרטיות

עוד טוען בא כוח הנתבע:

המסמכים הושגו בדרכי מרמה והם נגנבו ולכן אין לעשות בהם שימוש.

מגיב לאחר מכן בא כוח הנתבעת:

האישה שותפה בעסק, ויש לה זכות להחזיק את המסמכים. המזונות משולמים מאותו חשבון, אף הוצאות טלפון משולמים משם, כן הוראת קבע לקופ"ח משולמים משם. זה לא סביר שהאחות תשלם לו את הכל, אף כרטיס אשראי יורד מהחשבון של אחות הנתבע. את התלושים שהצגנו, הנתבע הפקיד וחתם בשם אחותו. אבקש לתת צו לבנק מזרחי, להוכיח שכל כספי העסק המשותף הופקדו לחשבון זה. אגלה מה ההכנסה האמתית של הנתבע, אגלה שמכירת העסק היא פיקטיבית, עובדים בעסק כל היום, העסק נשאר אותו עסק, אך החליפו בעלים. הוא מנהל את העסק ויש לו ג'יפ חדש ואופנוע חדש. לא הגיוני שזה מהבוס. אוכיח באמצעות הצו שהמכירה פיקציה.

ומוסיף:

המועד הקובע לא שייך פה, כי המכירה לא חוקית, אבקש לבטל את המכירה כי זה עסק רווחי.

מוסיף בא כוח התובע:

גם אבי האישה עזר לבני הזוג מחשבונו, וכך עשתה אחותו, כדי לעזור ולשלם.

בשלב מסוים התובע מגיב לשאלות בית הדין:

אחותי עובדת שכירה בבית ספר לילדים עם בעיות התנהגות, היא מדריכה שם, אין לה עוד עבודה. בתחום זה היא עובדת כבר הרבה שנים. היא עובדת משמרות. המשפחה של התובעת לא הסכימה לעזור דרך החשבון שלה, ואחותי הסכימה לעזור. הכל שולם דרך אחותי. כל מה שאחותי שילמה, אני החזרתי לה כספים אלו. אני נתתי לה את הסכומים הללו ביד, והיא הפקידה. לקחתי הלוואות לשם כך, ושקים שפרטתי של לקוח. אחותי עושה את החשבון. אכן הופקד בחודש אחד 7250 ש"ח בשתי הפקדות, ואלו ההוצאות שהיו לאחותי עבורנו באותו חודש, ואני השבתי לה זאת. בחודש אחר נתתי לאחותי רק 3500 ש"ח כי זה מה שהיה לי לתת, אני נותן רק מה שיש לי לתת.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות ועיקרי התנהלות הדיון.

ובכן, בית הדין משער כי הנתבעת (בתיק הרכוש) מצאה בין מסמכיו של התובע (בעלה לשעבר) דפי הפקדה, ושם גילתה את המסמכים הנצפים כהפקדות שלו לחשבון הבנק של אחותו, עובדה אשר למעשה התובע לא מכחיש, אף שמסביר את ההפקדות הנ"ל בהסבריו שלו, וכפי המתואר מעלה.

אך השאלה הנשאלת היא, האם נוכל לעשות שימוש משפטי בחומרים הללו, שכנראה לא הושגו ברשות, כדי לבחון את טענת הנתבעת כי התובע ממשיך לנהל את החברה שבבעלותם, והחברה פעילה ומניבה הכנסות. 

ראשית נשיב, למעשה אין אנו נזקקים כבר למסמכים אלו לשם הוכחה על העברות כספים בין התובע לאחותו, שהרי התובע עצמו כבר הודה בכך במהלך הדיון (לאור החומרים שהוצגו) וכפי המתואר לעיל, ודי בכך כדי לדחות את ההתנגדות לשימוש בחומר זה.

ועוד נוסיף – גילוי האמור במכתבים, מסרונים, מיילים וכדו', וכל שכן המצאת חשבונות בנק כפי הנדון בתיק דנן, אינם מהווים פגיעה בפרטיות כשלעצמה, כפי שהיה במקרה שדן בו בית המשפט העליון בבג"ץ 6650/04 כשהבעל צילם את אשתו מקיימת יחסי אישות עם גבר זר, שאף אדם בר-דעת לא יסכים שיצלמוהו ויחדרו לפרטיותו במקרה כזה. מה שאין כן בחשיפת התכתבות או מסמכים אחרים, אין בהם משום פגיעה בפרטיות כשלעצמה, אלא התנגדות בעל הדין שכנגד להצגתם, שהיא עלולה לנבוע מהרצון למניעת גילוי האמת כדי שלא יסתרו טענותיו.

מאחר שמוטל על בית הדין לברר את האמת, עמדתנו היא שככל שבית הדין מתרשם כי לגילוי המסמכים יש השלכה על מהימנות טענותיו של בעל הדין המתנגד ובחשיפתם תוכח האמת וייעשה דין צדק, בית הדין יתיר לבעל הדין להציג את החומרים הראייתיים המצויים תחת ידו, אף שהושגו תוך חדירה לפרטיות הצד שכנגד.

באופן דומה פסק בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס) בתמ"ש 10350/03 ק.א. נ' ק.נ. (פורסם בנבו, 9.5.2005), במקרה של בני זוג הגרים בנפרד, והאישה טענה כי הבעל חדר לביתה ונטל משם את יומניה:

ז) נראה כי המשיב בחר לקחת את החומר כדי לעשות בו שימוש בבית הדין הרבני ולהתגונן בפני תביעת הכתובה בטענה שהאישה הנה אישה מורדת. גם אם הדרך שבחר לעשות זאת מעוררת אי נוחות מסוימת, רשאי היה לעשות זאת והשימוש בחומר המצולם בבית הדין, הוא לגיטימי (כפוף, כמובן, לסמכות המלאה של בית הדין לפסוק בדבר קבילות הראיות ומשקלן).

וכן בתמ"ש 30600/04 ש.ה. נ' ג.ג.ה. (פורסם בנבו, 15.3.2005), במקרה דומה למקרה שבפנינו, בו פרץ הבעל לתיבת המייל של האישה, ובה גילה על קשריה של האישה עם גבר זר, פסק השופט יעקב כהן בסעיף 20 לפסק הדין כי:

מעבר לדרוש יאמר כי חרף היות החדירה הבלתי מורשית של הנתבע להתכתבותם של אשתו ומאהבה בגדר פגיעה בפרטיות, מעניק פרק ההגנות בסעיף 18 (2) (ג) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981 הגנה למי שמבצע פגיעה בפרטיות בתום לב לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.

החלת אחת ההגנות על הפוגע בפרטיות מסירה בהתאם לסעיף 32 לחוק זה מכשירה אף את הפסול הנופל בראיה המושגת תוך פגיעה בפרטיות והיא הופכת להיות ראיה כשרה לכל דבר ועניין.

המסקנה העולה מפסקי הדין היא, כי ככל שיעשה צד לדיון שימוש בחומר שהושג כדי להגן על אינטרסיו האישיים, גילוי האמת, עשיית צדק ומניעת עיוות דין, למרות העוול והפגיעה בפרטיות של הצד השני (ובנידון דנן, פגיעה בפרטיות של התובע בנטילת מסמכיו בלא רשותו), קמה לו הגנה לפי סע' 18 (2) (ג) לחוק, שכן הדבר נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.

משכך, בית הדין אינו מוצא עילה מוצדקת להיעתר להתנגדות התובע שלא לעשות שימוש בחומרים שהמציאה הנתבעת והשייכים לתובע.

טענות נוספות

באשר לכתובה, משיב הנתבע לחקירות בא כוח התובעת:

את [ח'] אני מכיר כ 4 שנים, כיום היא בת זוג שלי. הכחשתי ואני מכחיש כי בגדתי אתה. אכן [ח'] חתמה לי פעם אחת ערבות על יציאה מהארץ כשהיינו נשואים. היא מאמינה בי ולכן חתמה לי ערבות. אני לא שומר שבת ולא צם ביום כיפור.

בא כוח הנתבע מבקש לזמן עדים בתיק הכתובה. כן מבקש החלטה באשר לחשבון הבנק של האחות, ומבקש כי אם ינתן הצו, מבוקש לדחותו בשלושים יום, כדי שהנתבע יוכל לערער. ומוסיף: הכל נעשה על ידי אחות הנתבע. 

בית הדין לא איפשר חקירה חוזרת של בא כוח הנתבע את הנתבע, משום שצד שני לא קיבל זכות זהה וכן משום שלא נדרש הליך כזה בתקנות הדיון.     

דחיית הבקשה לקיום דיון הוכחות נוסף

כאמור, בא כוח הנתבע (בתיק הכתובה) מבקש להביא עדים נוספים.

ברם, בית הדין לא יאשר זאת, וכפי שיובהר להלן.

הדין הנ"ל להוכחות שהתקיים היום נקבע כבר בהחלטת בית הדין מיום ח' בתמוז תשע"ז (2.7.2017) שם נאמר בין השאר:

שני הצדדים מצהירים כי יש להם ראיות ועדים להביא לדיון הבא.

ובכן, ייקבע דיון הוכחות.

כן ייחקרו שני הצדדים זה את זה, לקראת הוראה להגשת סיכומים טרם הכרעה.

כך שבית הדין הכריז כבר אז כי התיק לקראת הוראה להגשת סיכומים טרם הכרעה, והיה על הצדדים להתארגן כבר מאז להמצאת עדים, ככל שהיו להם עדים. ואכן, לבא כוח התובעת אין עדים נוספים להעיד. ברם, בא כוח הנתבע לא ביקש בכל התקופה לזמן עדים לדיון ההוכחות הנ"ל, ורק לאחרונה, לפני כמה ימים, הגיש בקשה לזימון כמה עדים.

ובהחלטת בית הדין מיום י"ב מרחשוון תשע"ח (1.11.17) נאמר אודות בקשה זו:

בקשת בא כוח הבעל להזמנת עדים הוקראה.

קבוע דיון ליום ט"ז במרחשוון תשע"ח (5.11.17), לאור החלטת בית הדין מתחילת יולי שנה זו.

ואכן האפשרות לזימון עדים הינה זכות בסיסית שנקבעה במשפט הישראלי ובהלכה, כאמור בבקשת המבקש, אך לא בערבו של דיון.

אף לעדים יש שגרת יומם, והם זכאים להתארגן מראש לדיון, ולא לזמנם לדיון מרגע לרגע.

לאור האמור, הבקשה לזימון עדים נדחית בשלב זה.

להבא, מבוקש להגיש בקשות מעין אלו בטרם עת ולא ברגע האחרון.

כך שבית הדין כבר אמר את דברו באשר לבקשה זימון עדים המוגשת בערבו של הדיון.

ברם, כאמור לעיל, כיום מבקש בא כוח הנתבע לקבוע דיון נוסף להעדת העדים שביקש.

ובכן, בית הדין רואה בבקשת בא כוח הנתבע לקיום דיון נוסף והבאת עדים נוספים, כניסיון למשוך זמן בתיק, ולהרחיק מאת הנתבע את תביעת הכתובה, ובית הדין לא ייתן ידו להתנהלות לא כנה מעין זו.

כאמור בהחלטת בית הדין המצוטטת לעיל, בית הדין שאף לגשת לסיכומים לאחר הדיון הנוכחי, ואין סיבה להיעתר לבקשת הנתבע כיום לזימון עדים, בקשה שהיה יכול להגיש כבר לאחר החלטת בית הדין מתחילת יולי שנה זו, ויתכן ועדות העדים היתה נשמעת כבר בדיון האחרון שהתקיים. 

ואף נזכיר טענת בא כוח הנתבע עצמו בדיון מיום ח' בתמוז תשע"ז (2.7.17):

מגיב בא כוח הנתבע: דיון זה נקבע להוכחות אך צד שני לא הביא הוכחות.

כך שלשיטתו, כבר אז היה עליו להביא את ראיותיו, אך כבר אז לא נהג כן.

וראו האמור ברמ"א חושן משפט סימן ט"ז סעיפים א' ב' באשר לאי מתן זמן נוסף להצגת ראיות לבעל דין שאינו עומד בזמנים ומנסה למשוך זמן בתיק.

לאור כל האמור, בקשת הנתבע לקיום דיון נוסף להעדת עדים נדחית, ובית הדין מורה על הגשת סיכומים לתיק לקראת הכרעה. 

מסקנה

לאור כל האמור לעיל, בית הדין מורה כדלהלן:

א. בקשת הנתבע לקיום דיון נוסף להעדת עדים נדחית.

ב. לאחר סיום חקירת שני הצדדים ואי הבאת עדים לדיון שהתקיים, בית הדין מורה על תום הפרק הראייתי בתיק.

ג. בית הדין מורה על הגשת סיכומים לתיק באשר לתביעת הכתובה. התובעת תגיש סיכומיה בתוך 21 יום, וסיכומי הנתבע יוגשו בתוך 21 יום מעת קבלת סיכומי התובעת. 

ד. הסיכומים לא יעלו על 4 עמודים בגודל אות וגופן המקובל. 

ה. בית הדין מוציא צו לגילוי דפי בנק, פירוט עסקאות בכרטיסי אשראי ויתרות בחשבון (ממועד פתיחת החשבון ועד עתה ולא יותר משנה אחורה) על שם [ז'] בבנק מזרחי טפחות סניף […] מספר חשבון […] (הצו יוצא בהחלטה נפרדת).

ו. המסמכים יומצאו לבית הדין הרבני חיפה, ויועברו בשלב ראשון לעיון בית הדין בלבד.

ז. בית הדין יעיין תחילה במסמכים הרלבנטיים ויחליט האם יש מקום להעבירם לצד שכנגד או לקבוע דיון בסוגיה זו בהתאם למסמכים שהומצאו.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח במרחשון התשע"ח (07/11/2017).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד                    הרב דוד גרוזמן                              הרב אברהם דב זרביב

קרא עוד ←
גירושין – חיוב בגט במקום פירוד ממושך וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה

גירושין – חיוב בגט במקום פירוד ממושך וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה

תיק ‏1073434/5

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב

התובעת:       פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יעל באר)

נגד

הנתבע:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד לאה צינגלאוב)

הנדון: גירושין – חיוב בגט במקום פירוד ממושך וטענת הבעל לשלום בית אינה כנה

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בתביעת גירושין שהגישה המבקשת מול תביעת שלום בית שהגיש המשיב.

תיאור העובדות:

הצדדים נישאו ביום י' בסיון תש"ס (13.6.00) נישואין ראשונים לצדדים ולהם שלושה ילדים משותפים, כאשר מזה כשנתיים גרים הם בנפרד.

לטענת המשיב, עוד בטרם הנישואין היה חולה במחלת הטרשת ומאז עד עתה במהלך השנים מצבו התדרדר ולדעתו דבר זה גרם למבקשת לעזוב את הבית והוא מבקש לשקם את הנישואין.

מנגד, המבקשת הצהירה כי תמיד דאגה לטפל בו במסירות אך המשיב סובל מקנאות אובססיבית וחשדות פסולים כנגדה דבר שהעכיר על חייהם המשותפים. לדבריה, אלמלא הקנאות הייתה ממשיכה לטפל בו אבל קנאות פסולה זו שהתגברה לאחרונה מחזקת את בקשתה להתגרש, בקשה שאף הילדים תומכים בה לאור המצב, והיא נחרצת בכך. (שורות 17-22 לפרוטוקול מיום כ"ד אייר תשע"ו 1.6.16).

באת כוח המבקשת הוסיפה כי המבקשת התחשבה במשיב ולמרות סבלה לא נטשה אותו, ורק לאחרונה שהגיע עובד זר לסייע למשיב אזרה עוז לעזוב את הבית. (שורות 42-43 שם).

המשיב הודה במיוחס לו וטען 'כל גבר יש לו את מידת הקנאה' (שורה 23 שם) אך ביקש לשקם את הנישואין. בית הדין הציע למבקשת לפנות לייעוץ מתאים אך המבקשת התנגדה וטענה 'עברתי מספיק התעללות נפשית. מי שבורח מהכלא לא חוזר לשם' (שורה 37 שם).

בסופו של דבר הסכימה המבקשת לעצת בית הדין לפנות לייעוץ בכפוף להצהרת המשיב כי המלצות היועץ מחייבות וכדבריו 'ברור חד משמעית שאני אשמע לכל חו"ד של היועץ ואעשה מה שימליצו' (שורה 34 שם).

ביום א' בתמוז תשע"ו (7.7.16) התקבלה המלצת יחידת הסיוע לפיה קיים פער משמעותי הגורם לקונפליקט ומתח גבוה בין הצדדים שאינו מאפשר דיאלוג או בסיס לשלום בית.

המשיב עשה דין לעצמו ובחר שלא להופיע לדיון ביום כ"ז בטבת תשע"ז (25.1.17) וזאת באמתלה רפואית המגובה באישור שאינו קביל בערכאה משפטית. באת כוחו טענה כי למרות הצהרת עבר כי המשיב יפעל בהתאם להמלצות, עדיין בדעתו לשקם את הנישואין.

בדיון החילופי שנקבע ליום ראשון כ"ג בשבט תשע"ז (19.2.17) המשיב בחר שוב שלא להופיע. באת כוחו הציגה הזמנה לבדיקה במרפאות חוץ שנקבעה שלושה ימים (!) לפני הדיון, וטענה כי מצבו הרפואי אינו מאפשר הופעה בבית הדין.

מנגד טענה באת כוח המבקשת כי המשיב נצפה פעמיים בשבוע החולף עורך את קניותיו בסופר ואף נוהג לשדר בתוכנית רדיו מידי יום ראשון. המבקשת הוסיפה כי המשיב משפץ את הבית ונראה רוכש חומרי בניה יחד עם העובד הזר.

לפנים משורת הדין הורה בית הדין לבאת כוח המשיב לתאם טלפונית מועד קרוב בו המשיב יוכל להופיע. במעמד בית הדין נקבע דיון ליום רביעי כ"ו בשבט תשע"ז (22.2.17) כאשר המשיב הצהיר שיופיע לדיון ולא התייחס כלל למצבו הרפואי המונע ממנו להופיע בדיון.

אכן דא עקא כי גם לדיון הרביעי שנקבע ליום רביעי המשיב בחר שלא להופיע. אף באת כוח המשיב טענה כי היא מופתעת לגלות שהמשיב לא עמד בדיבורו (שורה 3 שם). באת כוח המבקשת הוסיפה כי מבדיקה שערכה התברר כי המשיב שידר בתוכנית הרדיו כמנהגו מידי יום ראשון.

בהחלטה שהתקבלה בתום הדיון הביע בית הדין את מורת רוחו הגדולה מהיעדרות המשיב וציין כי יש בכך יותר מללמד כי תביעתו לשלום בית אינה כנה כלל. משכך פני הדברים זומן המשיב בצו הבאה בהפקדת מזומן.

בדיון מיום ג' בניסן תשע"ז (30.3.17) הופיע המשיב וחזר על בקשתו לשלום בית. לשאלת בית הדין מה עשה בשביל שלום הבית, השיב 'תגידו לי מה לעשות אני אעשה' (שורה 22 שם). בית הדין ניסה רבות לדבר על ליבו של המשיב אך ללא הצלחה ומשכך נקבע מועד לחקירות.

בדיון מיום כ"ט בתשרי תשע"ח (19.10.17) ציינה המבקשת בחקירתה חלק מהחשדות שהמשיב היה חושד בה וסיימה 'אני ממש מתביישת לומר זאת בפניכם' (שורה 50 שם) והוסיפה 'הוא היה הבוגד וכנראה הרגיש שהוא צריך להאשים' (שורה 53 שם).

המשיב חזר והודה במיוחס לו וכדבריו 'אני מודה שיש קנאה אבל אין קנאה בלי אהבה' (שורה 71 ושורה 88 שם). לשאלת באת כוח המבקשת מה עשה בשביל שלום הבית השיב 'אני לא צריך לעשות כלום. מה אני צריך לעשות?' (שורות 73-75 שם).

המשיב טען עוד כי בעבר המבקשת התעלמה ממנו כשנצרך לעזרתה וסיכם 'זה רוע שאין גדול ממנו בעולם. איך אפשר להתייחס אלי בכזו רשעות' (שורה 112 שם). לשאלת בית הדין מדוע הוא צריך לחיות עם אישה רעה כדבריו השיב בתמיהה 'אני צריך לתת לה פרסים בגלל שהיא רעה? (שורה 119 שם).

בית הדין הבהיר למשיב כי אינו נותן פרס למבקשת אלא לעצמו שלא להישאר נשוי לאישה רעה אך המשיב טען 'היא כבר בבית אחר טוב לה כך. גם לי טוב כך' (שורה 121 שם). לשאלת בית הדין עד מתי לדעתו מצב זה יכול להימשך, השיב 'שיישאר כך עוד עשר שנים. עוד מאה שנה'. (שורה 123 שם).

באי כוח הצדדים הסכימו לדלג על הסיכומים ומשכך נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו.

דיון והכרעה:

כאמור, מזה כשנתיים שהצדדים גרים בנפרד והמבקשת נחרצת בבקשתה להתגרש. הן אמת כי המשיב ביקש שלום בית אך הודה וחזר והודה כי לא עשה דבר בשביל כך. (שורה 22 לפרוטוקול מיום ג' בניסן תשע"ז 30.3.17 ושורות 73-75 לפרוטוקול מיום כ"ט בתשרי תשע"ח 19.10.17).

זאת ועוד, הדבר ברור כי המבקש שלום בית יעשה ככל שביכולתו ואף מעבר לכך ובוודאי שלא ימנע מלהופיע בבית הדין וקל וחומר שלא ייעדר מחמישה דיונים (!) כפי שנהג המשיב המבקש 'שלום בית'.

והנה בית הדין נעתר תחילה לבקשת המשיב לבחון את שיקום הנישואין בכפוף להמלצת שירותי הרווחה והצהרת המשיב 'ברור חד משמעית שאני אשמע לכל חו"ד של היועץ ואעשה מה שימליצו'. (שורה 34 לפרוטוקול מיום 1.6.16) למרות זאת המשיב בחר להיעדר מהדיונים ולא לשתף פעולה עם בית הדין וכאמור הדבר מלמד שבקשתו לשלום בית אינה כנה.

אמנם בנידון דידן מגרעות נתן שהרי המשיב טען על המבקשת 'זה רוע שאין גדול ממנו בעולם. איך אפשר להתייחס אלי בכזו רשעות' (שורה 112 לפרוטוקול מיום כ"ט תשרי תשע"ח 19.10.17) והוסיף 'אני צריך לתת לה פרסים בגלל שהיא רעה? (שורה 119 שם).

בנסיבות אלו ברור כי המשיב מעכב את הגט כנקמה 'שלא יהא חוטא נשכר', לדעתו, ואף שמצהיר בפיו כי חפץ הוא בשלום בית, הרי זה 'בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו' (ירמיהו ט-ז) ואינו מעונין כלל בשלום בית בבחינת 'בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני'. (ישעיהו כט-יג).

לאור האמור, במקום בו המבקשת תובעת להתגרש ואף המשיב מודה לטענותיה (שורה 23 לפרוטוקול מיום כ"ד אייר תשע"ו 1.6.16 ושורות 71 – 88 לפרוטוקול מיום כ"ט תשרי תשע"ח 19.10.17) הגם שלמרות זאת מבקש הוא שלום בית אך מעשיו מוכיחים כי אינו חפץ כלל בשלום בית ושלום הבית ממנו והלאה, וכל סירובו לגרשה אינו אלא מחמת נקמה, והצדדים פרודים כשנתיים ימים, יש להחיל בזה את דינו של רבנו ירוחם.

והנה רבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ח דף סא טור א) כתב:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט […] משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש.

וכן מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם, וכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים חלק ז (עמוד 112-113) וחלק יא (עמוד 364) וחלק יב (עמוד 199-203) וחלק יג (עמוד 267) וראה עוד בפסק הדין של בית הדין בירושלים (תיק מספר 754405/5) ובפסק הדין של בית הדין בנתניה (תיק מספר 289477/1) ובפסק הדין מבית דין הגדול (תיק מספר 842462/1) וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה החלטות למכביר בנדון זה.

ואף שבנדון זה המשיב טוען שמבקש שלום בית ורבנו ירוחם איירי כאשר הבעל אינו חפץ בשלום בית וטוען 'אנא נמי לא בעינא לך' , אכן הדבר פשוט שאין כוונת רבנו ירוחם לאמירה דווקא, שהרי אין טענה זו 'כקריאת שם' כאילו היה זה נוסח 'תרומות ומעשרות' שצריך לומר בפיו 'לא בעינא לך', אלא גם כשלא אמר דבר, או אפילו אמר שמבקש שלום בית, אך מעשיו מכריזים וצועקים כי מבקש הוא להתגרש הרי זה כאומר 'לא בעינא לך' ויש לפסוק בזה חיוב גט.

כאשר על בית הדין לבחון אם עיכוב הגט נעשה מתוך כוונה כנה לשלום בית או שמא על מנת להשיג מקצה שיפורים או מתוך נקמה גרידא, יש לבחון את מעשה הצדדים בבחינת 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך' (עדויות ה-ז) ואף אם אחד הצדדים מסתתר מאחורי טענת שלום בית אין זה אלא כסות עיניים וחובתו של בית הדין לקרוע את המסך שמעל טענה זו.

(וראה עוד מה שכתבנו בעבר בכיוצא בזה בתיק 1073218/1 וראה גם בפסק דין בית הדין הרבני באשקלון תיק 972073/8 ובית הדין הרבני בירושלים תיק 975046/1 ובבית הדין הרבני הגדול תיק 1050654/1 ואכמ"ל).

והנה, לענין החיוב בגט במורדים זה על זה, אין זה משנה מי מהצדדים אשם במצב או בסיבת מי נגרם הדבר, וכפי שהאריך בזה הגר"נ פרובר שליט"א בביאור דינו של רבנו ירוחם (פורסם בקובץ כנס הדיינים תשס"ח – עמוד 114) וסוף דבר מסיק התם כי בבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה יש לחייב בגט מאחר וטענת עיגון היא עילה מספקת לחיוב בגט, ואף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום ־ הבית, היות ואין זכות למי מהצדדים לעגן את משנהו במקום ששניהם מורדים עיין שם.

ובכגון זה ששניהם מורדים זה על זה אין אנו צריכים להכרזה והתראה הנעשים במורדת, כמו שביארו בית הדין הגדול בפסקי דין רבניים (חלק ח' עמ' 323-5) וזה לשונם:

ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

וכיוצא בזה מבואר גם באגרות משה (חלק ד יורה דעה סימן טז אות ב) שכתב:

ובדבר איש ואישה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו בית דין חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם […] אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון.

סיכומם של דברים, בית הדין לא ייתן את ידו לעיגון ממושך של המבקשת ללא הצדקה, והבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו בהקדם יפה שעה אחת קודם.

ב. על המזכירות לפתוח תיק סדור גט ולקבוע מועד מתאים.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז במרחשון התשע"ח (06/11/2017).

הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד         הרב שמואל אברהם חזן         הרב רפאל זאב גלב

קרא עוד ←
סמכות לדון בתביעת גירושין כשהבעל מתגורר בחו"ל

סמכות לדון בתביעת גירושין כשהבעל מתגורר בחו"ל

תיק ‏1143430/1

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

                          הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי

המבקשת:     פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אברהם גולובנציץ)

נגד

המשיב:        פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד אברהם ריבקין)

הנדון: סמכות לדון בתביעת גירושין כשהבעל מתגורר בחו"ל

פסק דין

הצדדים נישאו כדמו"י בישראל בתאריך ב' באלול תשנ"א (12.8.1991) ומתגוררים בבלגיה. הבעל יליד בלגיה ובעל אזרחות בלגית. האישה ילידת הארץ ובעלת אזרחות ישראלית. לאחר המעבר לבלגיה קיבלה האישה גם אזרחות בלגית.

לצדדים ארבעה ילדים משותפים, שניים קטינים – [ד'] נולד בשנת 2000, ו[א'] – נולדה בשנת 2009, ושתי בנות בגירות – [ש'] ילידת 1992, ו[ת'] שכבר נשואה ואם לילדים.

בתאריך כ"ה בתשרי תשע"ח (15.10.2017) בזמן שהותם של הצדדים בארץ הגישה האישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני כנגד הבעל וכרכה עמה מזונות אישה מזונות ילדים הסדרי ראיה ורכוש.

במקביל הגישה בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הבעל מחשש שיסע לחו"ל וימנע ממנה גט פיטורים כדמו"י ובכך ישאיר אותה עגונה.

בית הדין נעתר לבקשת האישה וכנגד הבעל הוצא צו עיכוב יציאה ולצדדים נקבע תאריך לדיון בעניין.

הבעל באמצעות בא כוחו הגיש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה בטענה שבית הדין נעדר סמכות לדון בעניין בני הזוג.

בתאריך כ' בחשוון תשע"ח (9.11.2017) התקיים דיון בעניין בני הזוג ובראשית הדיון נשמעו טענות הצדדים בעניין סמכות בית הדין. בא כוח הבעל חזר על טענתו כי בית הדין נעדר סמכות ואינו יכול לדון בעניין של שני בני זוג אשר הינם אזרחי בלגיה. לבעל עצמו אין בכלל אזרחות ישראלית, מקום המגורים ומרכז החיים של בני הזוג בבלגיה, ומשכך בית הדין נעדר סמכות לדון בעניין גירושי הצדדים.

כנגדו טען בא כוח האישה שהסמכות נתונה לבית הדין. בני הזוג נישאו בארץ, האישה בעלת אזרחות ישראלית, בני המשפחה של האישה והורי הבעל גרים בארץ, בני הזוג נמצאים בארץ מספר פעמים רב בשנה ולהם אף דירה הרשומה על שם הבעל בנתניה.

על הטענה שלבעל דירה על שמו בנתניה השיב בא כוח הבעל וטען שהדירה היא דירת מלון שנקנתה על ידי הורי הבעל ונרשמה על שם הבעל לצורכי מס בלבד. הורי הבעל הם אלו שעושים בה שימוש ולהם זכות מגורים בדירה עד סוף ימיהם.

בית הדין בהחלטת ביניים קבע שהסמכות נתונה לו, ונימק את דבריו בקצרה. לקמן יובאו כלל הנימוקים בעניין הסמכות.

הסמכות ההלכתית

נפתח ונאמר שלכאורה לבית הדין אין כלל סמכות הלכתית לדון במקרה דנן שהרי נפסקה הלכה ברמ"א וכן המנהג הרווח שבכל מקום שיש מחלוקת בין התובע לנתבע על מקום הדיון – הלך אחרי הנתבע וזה לשון הרמ"א (חושן משפט סימן י"ד סעיף א'):

"התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף על פי שבעיר התובע הבית דין יותר גדול"

לכאורה בנידון דידן שמקום המגורים של שני הצדדים הוא בבלגיה, הדיון אמור להתבצע בבית הדין בבלגיה, ולבית הדין בארץ ישראל אין כלל סמכות הלכתית לדון בעניינם.

עם זאת בנידון דידן כפי שנכתוב בהמשך יפים דברי הרמ"א בסוף הסעיף שכתב וזה לשונו:

"עשיר מוחזק ואלם בעירו, מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אף על פי שהב"ד שבעירו יותר גדול".

ועיין שם באורים (ס"ק ט"ו) ש'אלם' – לאו דוקא, אלא כל שהוא גדול בחכמה ומעלה ואפילו הוא צדיק אלא שסרים בני העיר למשמעתו, יכול התובע לדון מחוץ לעירו מחשש שיטו את הדין.

וכעין זה כתב השב יעקב סימן ב', ש'אלם' – אין הכוונה בדווקא שהוא בעל דין קשה, אלא כל שהוא תקיף ומאוים אף שהוא צדיק וישר שייך בו דין זה.

ועיין עוד פתחי תשובה (חושן משפט סימן יד' ס"ק ה') באורך בדעות האחרונים.

על האמור יש להוסיף דברים שכבר נכתבו במספר פד"רים, שבימנו שיש הבדל מהותי בין בתי הדין בארץ ישראל שדנים מכוח החוק ויש להם סמכות לכוף לבעלי הדין שלא צייתי דינא לבין בתי הדין בחו"ל שאין להם סמכות חוקית אלא דנים לפי רצון המתדיינים, ולכן במציאות שנוצרה היום יש לבית הדין בארץ סמכות הלכתית לדון גם אם אינו מקומו של הנתבע.

יסוד זה מופיע בפסק דין של בית הדין הגדול (תיק תשכ"ז /159) בהרכב של הדיינים הרבנים הגאונים הרב אליעזר גולדשמיט זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב עובדיה יוסף זצ"ל, כאשר ישבו בערעור על החלטת בית הדין האזורי שקבע שאין לבית הדין סמכות לדון תושבי חו"ל. בית הדין הגדול קבל את הערעור וקבע באופן חד משמעי שהסמכות נתונה לבית הדין בארץ ישראל.

הגר"ש ישראלי זצ"ל כתב שלבית הדין בארץ ישראל יש דין של 'מקום הועד' דהיינו מקום קיבוץ חכמים כלשון הרא"ש, או מקום שיש בו חכמים גדולים מומחים לרבים כלשון הרמב"ם, ואף על פי שהרמ"א כותב שהיום אין לנו בית דין הגדול או מקום הועד – הדבר תלוי במציאות ונראה שהמציאות כיום השתנתה.

על דבריו הוסיף הגר"א גולדשמיט זצ"ל וכתב שגם אם יסכים המשיב להתדיין בפני דיינים בחו"ל ויחתום על כך, אין ערובה שלא יחזור בו גם אחרי מתן פסק דין ולא תהיה כל אפשרות לאלץ אותו להסכים לציית לפסק הדין. והוסיף וכתב שהכלל הלך אחרי הנתבע הוא לא מעצם הדין אלא תקנה, ולכן במקום בו לבית הדין שרוצה הנתבע אין כח כמו לבית הדין אליו מזמינו התובע, והתובע לא ימצא בו תיקונו – אין אפשרות לשלול מהתובע את זכותו לפי הדין ולאלץ אותו מכוח תקנה לדון לפני בית דין נטול כח.

ועוד שטעם התקנה הוא כדי לאלץ את הנתבע להישמע לפסק הדין, שהרי אם פסק הדין ינתן בקהילתו תהיה אפשרות ללחוץ עליו לקיים אותו, מה שאין כן כאשר פסק הדין ינתן במקום אחר, אם כן בנידון דידן שהמציאות היא הפוכה, שבמקומו של בעל הדין אין אפשרות לכוף אותו ואילו כאן בארץ ישראל יש אפשרות לכוף אותו – בטל טעמה של התקנה. וכתב הגר"א גולדשמיט זצ"ל שמטעם זה בלבד אפשר לאלץ את הנתבע לשמוע את התביעה בבית הדין בתל אביב.

בדרך זו הלכו גם הרבנים הדיינים הגאונים הרב יעקב נ' רוזנטל – אב"ד זצ"ל, הרב ברוך רקובר זצ"ל והרב עזרא הדאיה זצ"ל, בפד"ר חלק ו' עמוד 265 ואילך שדן בין היתר בעניין סמכות בית הדין לדון אזרחי חו"ל, וזה לשונו הנוגע לענייננו (עמוד 276):

"איתא בחושן משפט סימן י"ד סעיף א' שאם אחד מבעלי הדין אומר שרוצה להתדיין בפני בית דין הגדול כופין את הבעל דין השני ללכת עמו ולהתדיין בפני בית דין הגדול. בנדוננו, שהנתבעת נמצאת בקנדה – מקום שאין סמכות חוקים לרבנים בענייני אישות, ולעומת זה כאן, זכינו בעזרת ה' שיש לבתי הדין הרבניים סמכות חוקית לדון בענייני אישות, ולפיכך בית דין רבני כאן, יש לו לעניין זה דין של בית דין גדול לגבי בית דין במקום אחר שאין לו סמכות חוקית.

והמשיכו וכתבו:

"ולכן, אף על גב שכתב הרמ"א שם:

אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד וכו.

זה רק משום דבזה הזמן שני בתי הדין בשני המקומות שווים, ואין סיבה מיוחדת להעדיף בית דין שלא במקום הנתבע, וכמו שכתבנו לעיל בשם שו"ת שיבת ציון, אבל כשיש לבית דין מסוים סמכות חוקית שיכול להכריח הנתבע להתדיין בפניו ופסק דינו ניתן להוצאה לפועל, הרי דבר זה מעניק לו לענין זה עדיפות לגבי בית דין במקום אחר שאין לו סמכות זו".

את דבריהם הוכיחו מהנימוקי יוסף סוף פרק קמא דבבא קמא שכתב בשם הרמ"ה שדיני קנסות אין דנים בחוצה לארץ וכופין את הנתבע לעלות ולדון בארץ ישראל, כדי שהתובע לא יפסיד.

אמנם שם אמרו שאם הנתבע יסכים לבוררות בארצו אז ידונו בארצו, אבל כפי שכבר נכתב לעיל בפד"ר של בית הדין הגדול לא קבלו טענה זו, ובפרט בנידון דידן כפי שנכתב ועוד ייכתב לקמן שיש חשש כבד שהסכמה כזו של הבעל תהיה מהשפה ולחוץ נראה שאף הם יסכימו לכך.

בדרך זו הלכו גם הרבנים הדיינים הגאונים ש. דיכובסקי – אב"ד, י. אליעזרוב, מ. אלחדד. בפד"ר חלק י"ג (עמוד 259 והלאה) שדנו בתביעת מזונות כנגד בעל שהוא תושב חו"ל.

הרבנים הביאו את שני הנימוקים שהובאו לעיל, עיין שם.

בתחילה הלכו בדרכו של הגר"א גולדשמיט והוכיחו שהדין הלך אחר הנתבע הוא מנהג ולא מעיקר הדין, ושני טעמים נאמרו במנהג או כפי שכתב מהריב"ל (ח"ג סימן צ"ח) כדי שיהיה כח לבית הדין לכוף את התובע לציית לפסק הדין, או כפי שכתב מהרשד"ם (חושן משפט סימן ז') כדי למנוע מחלוקות בדבר גדלותו של בית הדין שכל אחד יאמר בית הדין במקומי גדול יותר.

וכתב בכנסת הגדולה שבמקום בו הנתבע גדול בחכמה ובמעלה, יכול התובע לומר אף על פי שתקנה זו לתועלתי, אי אפשי בתקנה זו, לא מבעי לטעמו של מהריב"ל אלא אף לטעמו של מהרשד"ם שהכל יודעים שהתובע לא רוצה במקום הנתבע בגלל שהנתבע גדול בחכמה ובמעלה וכה"ג לא שייך קטטות. וכתבו שכאשר מדובר בבית דין בארץ לעומת בית דין בחו"ל שני הטעמים לא שייכים, בין טעמו של מהריב"ל שיכול התובע לומר אי אפשי בתקנה זו, ובין טעמן של מהרשד"ם שהכל יודעים שהדין נעשה בארץ בגלל שבחו"ל אין לפסק הדין תוקף חוקי, וכעין מה שכתב כנסת הגדולה בעניינו.

והוסיפו והביאו את הטעם שבמקום שאין לבית הדין סמכות לכוף את פסקיו לא נאמר הכלל הלך אחר הנתבע, והוכיחו את דבריהם מהמהרשד"ם חושן משפט סימן שפ"ו וזה לשונם (שם עמ' 263-264):

וראה במהרשד"ם (חושן משפט סימן שפ"ו) בנידון ראובן שהיה דר בשאלוניקי והיו אנשים מפקידים אצלו סחורות, ולאחר מכן התיישב בפראנקיא, ושמעון אחד [עמוד 264] מתושבי שאלוניקי תובעו לדין ומבקש להתדיין עמו במקומו, ולא במקום מגוריו של ראובן. והביא המהרשד"ם דברי "תרומת – הדשן" (שהובאו ברמ"א חו"מ ע"ג, י'), והוסיף: "למדנו מדבריו שאפילו שיאמר דציית דינא אם יש לחוש שיוכל להשמט או לדחות או להתעלם שאז יש לבית הדין בדין גמור לעכב. ואם כן בנדון דידן הדבר מפורסם בזמן הזה שהדרים בפראנקיא או עומדים שם קשה מאוד להשיג דין עמהם ויש להם כח לדחות". מטעם זה ומטעמים נוספים הסיק המהרשד"ם כי על הנתבע להתדיין בעירו של התובע בשאלוניקי.

והן הן הדברים בנידוננו. אין לרבני שבדיה כל סמכות, ובקלות יוכל הנתבע להשתמט מדיון שם או לדחות או להתעלם, מה שאין כן בישראל שיש תוקף מלא לבתי הדין ואין שום יכולת להשתמט או לדחות, על כן, יש לנתבע ללכת אחר התובעת.

וסיימו וכתבו כדברי הגר"א גולדשמיט שהובאו לעיל שגם אם יקבל הנתבע את סמכותו של בית הדין בעירו בחו"ל אין בכך בכדי לשנות את פסק הדין, היות וקבלה זו לא מכריחה אותו לציית לפסק הדין.

יסוד זה נשנה ונכתב גם בפסק דין של בית הדין הגדול ע"י הרבנים א. היישריק, י. אלמליח, מ. נהרי תיק מספר 1070300/3 ומדבריהם עוד יובא לקמן.

לאור האמור אין ספק שלבית הדין סמכות הלכתית לדון בנידון זה.

הסמכות חוקית

סמכותו של בית הדין יכולה להיקבע על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים או על פי סעיף 4. לחוק זה. בסעיף 4 בשונה מסעיף 1 התנאים לסמכות בית הדין, הם שבני זוג יהודיים שלפניו נישאו כדמו"י והתובע הוא אזרח ישראלי הנמצא בארץ. וזה לשון החוק (נישואין וגירושין תשי"ג 1953 סעיף 4.א (ד))

"לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה אם התובע הוא אזרח ישראלי הנמצא בישראל במועד הגשת התביעה ובמועד זה במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין".

 אמנם בחוק נכתב עוד תנאי שבמקום מושבם של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין. אבל נראה שאין המחוקק עוסק במקום בו אין בית דין בכלל וזאת המניעה לערוך את הגירושין אלא כוונתו שבכל מקום בו יש חשש שתמנע מאחד הצדדים האפשרות להתגרש בגלל חוסר סמכות של בית הדין הסמכות נתונה לבית הדין בארץ.

כידוע בתי הדין בחו"ל יכולים לסדר גיטין בהסכמת הצדדים, אך במידה ואחד הצדדים לא מסכים אין אפשרות חוקית לחייב אותו בכך. גם בא כוח הבעל בדיון הודה בדברים אבל טען שכל שנות הגלות נהגו בתי הדין לסדר גיטין ללא כל סמכות ובשעת הצורך נעזרו בלחץ של הקהילה. דברים אלו תמוהים ומעוררים פליאה, האם בדק בא כוח הבעל שלא נשארו בגין כך נשים עגונות?! וגם אם נאמר שאכן הפתרון הזה היה טוב בעבר, האם הוא טוב גם היום במציאות שלנו? האם היום סמכות הקהילה והלחץ שהיא יכולה להפעיל על כל יחיד ויחיד לקיים את פסקי הדין של בית הדין הקהילתי הם כמו בעבר?! ובכלל האם אנחנו רוצים לחזור אחורה בזמן ולנהל את חיינו כמו לפני מאה ומאתיים שנה כאשר יש לנו אפשרות אחרת טובה ויעילה יותר?!

ובפרט במקרה דידן, בית הדין התרשם שבקשתו של הבעל לשלום בית היא מהשפה ולחוץ, מדובר בבעל רועה זונות מניפולטיבי, שאינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו, וכפי הנראה אף משתמש לשם כך באלימות. אין לבית הדין כל ספק שהבעל אינו ציית דינא, ואם הדיון יובא לפני בית הדין במקום מגורי הבעל הבעל ימנע מלגרש את אשתו והאישה תישאר עגונה.

במצב זה אין אפשרות להגדיר את מקום מגורי בני הזוג כ'מקום שיש בו אפשרות לערוך גירושין על פי דין'.

ראיה לדבר, הנה בית הדין בחיפה קבע שעל בני הזוג להתגרש. אם בבעל ציית דינא עסקינן שיתכבד ויגרש את אשתו כפי שקבע בית הדין.

הדברים נאמרו גם בפסק דין של בית המשפט (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב (5) 817 עמוד 846, וראה בג"ץ חג'ג' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נה (5)214 עמוד 228 ובג"ץ 2123/08 פלוני נגד פלונית פסקה 17) וזה לשונו:

"שום בית דין דתי בעולם מחוץ לבית הדין הרבני בישראל אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל. בנסיבות אלו הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בין – לאומית לבית הדין הרבני תהיה בלתי רצויה. יהיה בה משום מתן פרס לבן זוג אחד שמבקש לגרום עגינות לבן הזוג השני, באמצעות התחמקות משיפוטה של הערכאה האפקטיבית – היא בית הדין הרבני בישראל".

אמנם בג"צ דן מספר רב של פעמים בסמכותו של בית הדין לדון בעניינם של תושבי חו"ל אבל כל הדיונים היו בעניין תביעת מזונות שלא אגב גירושין ובמוקד הדיון עמדה השאלה האם סעיף 4 שלא הוזכרו בו תנאי סף של אזרחות ותושבות ישראל הוא המשיכו של סעיף 1 וממילא התנאים של סעיף 1 חלים עליו, או לא. אין כאן מקום להאריך בעניין שאיננו מעניין פסק דין זה, ועיין בפסק דין של בית הדין הגדול ע"י הרבנים הדיינים הגאונים הרב א. היישריק, הרב י. אלמליח והרב מ. נהרי תיק מספר 1070300/3 שסיכמו את פסיקות בג"ץ לאורך השנים ואת הדין הנוהג.

כפי שאמרנו דין זה אינו מעניינו של פסק הדין אבל הוצרכנו להזכירו היות ובא כוח הבעל הסתמך בטענותיו על פסיקת בג"ץ תיק מספר 6751/04 מישל סבג נגד בית הדין הגדול לערעורים (2004) וטען שהחלטת בג"ץ שם יפה לנידון דידן.

ושתי תשובות בדבר

א. כפי שנכתב אינו דומה הנידון שם לנידון דידן.

ב. הבנתו של בא כוח הבעל את פסיקת בג"ץ לוקה בחסר, וזה בלשון המעטה, וטוב יעשה אם יעיין בפסק הדין של בית הדין הגדול שהוזכר לעיל.  

עם זאת נצרף לאמור את דבריו של המשנה לנשיאה השופט א. רובינשטיין בבג"ץ 8121/11 פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול (2012). פסק דין זה הוא למעשה האחרון שניתן בבג"ץ בעניין.

פסק הדין עוסק בשני בני זוג יהודיים שאינם אזרחי המדינה ואינם תושביה. האישה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בעת שהותם בארץ, ובמקביל הגישה תביעת מזונות ובקשה צו עיכוב יציאה כנגד הבעל. בהמשך הגישה בקשה להתאזרח בארץ ועלות ארצה, בקשה שלא יצאה לפועל עד מועד הדיון.

השופט רובינשטיין בדבריו מתייחס לפסקים השונים שנידונו בבג"ץ ועומד על ההבדלים בין פסקי הדין השונים. בסוף דבריו מוסיף השופט רובינשטיין דברים שיפים לנידון דידן ומהראוי שיחזרו ויכתבו וזה לשונו:

ואחרי ככלות הכל אף מבחינה עובדתית ואנושית אין מדובר בסוגיא פשוטה. העובדות לאשורן טרם התבררו, ואולם על פניו בתי הדין התרשמו כי קיים חשש ממשי לעיגונה של המשיבה ואף מפי העותר לא שמענו תגובה של ממש לטענה זו ההתחשבות בנתון זה כל עוד היא נעשית בגדרי הדין אינה עולה כדי שיקול זר: "דיני התרת עגונות הם חלק מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל"

כפי שעולה מדבריו של השופט רובינשטיין עניינם של העגונות הוא עניינו של הערכאה המשפטית בישראל, ואל לנו כחלק מערכאה זו לרחוץ בניקיון כפינו ולהימנע מלעזור לבת ישראל שדמעתה על לחייה, כאשר יש חשש יותר מסביר שאם אנחנו לא נעזור לה לא יהיה אחר שיעשה זאת.

לעיל נכתב יותר מפעם אחת על התרשמותו של בית הדין מהבעל.

במהלך הדיון בית הדין השתכנע שהבעל אינו דובר אמת.

בטענות הבעל התגלו סתירות מהותיות. כאשר הבעל נשאל על טענת האישה שאין יחסי אישות ביניהם במשך שנים רבות, השיב שזה לא נכון ויש יחסי אישות, בית הדין שאל אותו הרי היא טוענת שאחרי המקווה אתה לא מתקרב אליה? ועל כך השיב הבעל היא כבר כמה שנים לא הולכת למקווה. בית הדין שאל אותו אם היא לא הולכת למקווה כיצד בני זוג דתיים מקיימים יחסי אישות? הבעל היסס וענה אני חוזר בי היא כן הולכת למקווה.

לבעל הוצגה תמונת תועבה שנשלחה לו במייל על ידי חבר. הבעל בתגובתו הצליח במשפט אחד לטעון שלוש טענות שסותרות זו את זו, וכל זה בלי למצמץ. הבעל פתח ואמר 'לא שלחו לי', המשיך וטען ש'זה שחבר שלח לי כזו תמונה זאת לא אשמתי' וסיים בטענה 'מה זה סה"כ ברכת יום הולדת שמח'. יש לציין שהבעל השיב לחברו 'תודה'.

בעניין התשלומים לבית החולים עבור הילד שאושפז הבעל השיב בביטחון רב 'שילמתי', אחרי שנאמר לו שיש מכתב שמוכיח שלא שילם שינה את טענתו ואמר 'הגעתי איתם להסדר תשלומים ושלמתי עשירית מהחוב', יש לציין שגם טענה זו הוכחשה על ידי האישה.

גם טענות הבעל שהוא נאמן לאשתו נסתרו על ידי מסמכים הכוללים תמונות שלא משאירות מקום לספק, מיילים ועוד שמעידים מעל לכל ספק סביר שהבעל רועה זונות כפי שנכתב בהחלטת בית הדין שניתנה לאלתר.

בא כוח האישה הציג לבעל תמונות של הבעל, כשהוא מחובק עם נשים הלבושות בצורה פרובוקטיבית וזאת בלשון המעטה. הבעל גמגם בהתחלה ואחר כך טען שנפגש במלון עם נשים של אנשי עסקים מאפריקה עמם הוא נמצא בקשרי מסחר, טענה תמוהה לאור לבושם של הנשים והתנוחה בה הם היו מצויים, ולא נותר לבית הדין אלא להתרשם שהאמת עם בא כוח האישה שטען 'זה בר, זה לא מלון, תראו את החיבוקים, זה זונות'.

אם לא די בכך הציגה האישה תמליל הודעות של האיש עם אישה זרה גם אינה יהודיה, וכשנישאל מי היא אותה אישה הנקראת [א'] אמר שהיא המנקה של הדירות בבניין בקנוקה, כל הקורא את ההודעות ביניהם יראה כמה עז פנים ושקרן האיש. האישה הינה מטפלת בהילינג ועושה עיסוי לגברים וכן פגישות זן. האיש מתחנן לאישה [א'] שתהיה חברתו ל […] אין ספק שהעולה מהשיחה של הבעל עם האישה [א'] יווכח, שהאיש "רועה זונות" יקרא ולא דבר אחר.

בנוסף בית הדין משוכנע שהבעל אינו בוחל באמצעים להשגת מטרותיו כולל שימוש באלימות וכפי שנהג כלפי מתחרים שלו, וכך נכתב בכתבה שהוצגה בפני בית הדין:

"בשבת בבוקר עשה הנגיד [ר' מ'] קידוש לבנו בבית המדרש [ה'] והגיעו כמה בריונים "דתיים" וביקשו להכותו. הם נקלעו למהומה גדולה מתפללי בית הכנסת הגנו על [ר' מ'] ואלו היכו אותם מכות נמרצות, התברר שבריון אחד בשם [ב'] שיש לו סכסוך עסקי עם [ר' מ'] לא מצא לעצמו הזדמנות אחרת לבוא במגע עמו אלא בדיוק בזמן ש[ר' מ'] עשה שמחה לבנו החתן (שבת רופרוף), כולם מדברים על זה, וזה ממש היה מאוס מאוד מאותו [ב'] ואין סליחה למעשיו השפלים של אותו רשע [ב']".

הבעל אישר שאכן ניכתבה הכתבה דלעיל שבה הוא מוזכר כ[ב'] אך הסבריו של הבעל לאירוע הנידון מעוררים תמיהה וזה בלשון המעטה. עיין בפרוטוקול

לבית הדין הוצגו גם ראיות שהבעל נמנע מלשלם את חובותיו לוועד הבית, חוב שהגיע ל-15,000 יורו. כמו כן אינו משלם לבתי הספר של הילדים ולבית חולים מה שמלמד על אופן התנהלותו של הבעל.

בנוסף על כך התברר שלפחות באירוע אחד בו הבעל עמד לדין בבית הדין בעירו הוא סירב להגיע לדיון, ואחר כך פשוט נמנע מלקיים את פסק הדין, כך שלתובעים ניתן היתר לפנות לערכאות. מה שמוכיח שהבעל לא ציית דינא לבית הדין בארצו היפך מטענותיו של הבעל ובא כוחו שטענו לאורך כל הדרך שהבעל עושה ויעשה כל מה שבית הדין יורה לו.

נסיים ונאמר שטענות בא כוח הבעל על כך שבית הדין מפר זכות יסוד של הבעל בכך שמונע ממנו יציאה מהארץ, תמוהים, וזו בלשון המעטה. גם בא כוח הבעל הודה שאם יש חשש עגינות אין מקום לאפשר יציאה של הבעל מהארץ ואף הגדיל ואמר שהוא היה הראשון שמכריח את הבעל לתת גט לאשתו, ודבריו מדברים בעד עצמם. אין שום ערכאה משפטית שתאפשר לאדם לנצל את זכויותיו בכדי לפגוע באדם אחר פגיעה לא מידתית בעליל. אין שום ערכאה שיכולה לאפשר לבעל לעזוב את הארץ כאשר יש חשש ובנידון דידן חשש סביר מאוד שישאיר את אשתו עגונה ללא יכולת לקבל גט כדמו"י.

בית הדין אינו יכול לאפשר מצב בו בת ישראל תישאר עגונה כאשר בעלה בחו"ל, כי אם חלילה מצב כזה יקרה לא תהיה לבית הדין ולערכאות השיפוטיות האחרות בארץ ובעולם אפשרות להושיע אותה, וגם בא כוח הבעל שאמר מה שאמר יעמוד חסר אונים.

ועיין עוד בפסק הדין לגירושין מה שנכתב בעניינם של בני הזוג וד"ל.

לאור כל האמור קובע בית הדין כדלהלן:

הסמכות לדון בתביעת האישה נתונה לבית הדין הרבני.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים

ניתן ביום כ"ג בחשון תשע"ח (12/11/2017).

     הרב דניאל אדרי – אב"ד                       הרב בן ציון הכהן רבין                     הרב אלעד עלי

קרא עוד ←
חובת הפרדת מגורי הצדדים קודם סידור הגט אף כשהאיש חסר כוח גברא

חובת הפרדת מגורי הצדדים קודם סידור הגט אף כשהאיש חסר כוח גברא

תיק 1135560/1

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יאיר לרנר

המבקשים: פלוני ופלונית (ע"י ב"כ עו"ד צבי קצף)

הנדון: חובת הפרדת מגורי הצדדים קודם סידור הגט אף כשהאיש חסר כוח גברא

החלטה (נימוקים)

להלן נימוקי ההחלטות שניתנו ביום י"ב במרחשוון התשע"ח (1.11.17) וביום ה' במרחשוון התשע"ח (25.9.17) שעל הצדדים להפריד מגורים קודם סידור הגט.

מגורים משותפים בבניין מגורים לאחר הגט

רקע עובדתי

לפנינו זוג שהגיעו לפני בית הדין (שניהם מיוצגים על ידי עו"ד צבי קצף) ושנישאו בשנת 1993 במרכז הארץ. האישה הייתה נשואה בעבר ויש לה מנישואין אלו בת כבת שלושים. מהנישואין הנוכחיים יש לזוג שני ילדים, בן בגיל עשרים ושלוש ובת בגיל ארבע־עשרה. מאחר שאין יחסי אישות ביניהם כשנה ויש חילוקי דעות, הזוג מבקש להתגרש בהסכמה. הם ערכו הסכם גירושין ביניהם בערכאה אחרת.

דא עקא, לאחר שאלות בית הדין היכן הם מתגוררים ענו שהם יפרידו מגורים אבל יגורו באותו בניין דהיינו האישה בקומה שלישית והבעל בקומה שנייה. ב"כ הצדדים טען שהילדה עברה טראומה קשה שבה נהרגו כמה מקרובי משפחתה באירוע טרגי קשה ומאז הבת עברה משבר נפשי. כדי להקל על הבת החליטו הצדדים לגור באותו בניין כדי שהבת תהיה קרובה להורים ותוכל להיפגש איתם בקלות.

לשאלת בית הדין הרי לאחר סידור הגט אין אפשרות של מגורים משותפים? ענה ב"כ הצדדים שיוכל להמציא לבית הדין מסמכים רפואיים המוכיחים שאין לבעל אפשרות לקיים יחסי אישות ועקב כך הוא מבקש מבית הדין להורות שהצדדים יוכלו להתגורר באותו בניין לאחר מתן הגט.

ראשי פרקים

א.         מגורים באותה 'חצר' כשאין האישה נישאת לאחר.

ב.         מגורים באותה 'חצר' כשהאישה נישאת או רוצה להינשא לאחר.

ג.         הסתמכות על רופאים בעניין חוות הדעת הרפואית על יכולתו של הבעל לקיים יחסי אישות.

ד.         איסור ייחוד – ומגורים בחצר – עם זקן או חולה.

ה.         האם יש מקום להקל יותר בגזרת הרחקה שהיא מדרבנן?

ו.          מסקנה ופסק דין.

דיון ופסק דין

א.    מגורים באותה חצר כשאין האישה נשאת לאחר

מקור דין הרחקה מצינו בגמרא בכתובות (דף כז ע"ב): "תניא: המגרש את אשתו – לא תינשא בשכונתו, ואם היה כהן – לא תדור עימו במבוי."

וכן שם:

תנו רבנן: לוה הימנה בנכסי אביה – אינה נפרעת אלא על ידי אחר. אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו, רב פפא אמר: שמותי משמתינן להו […]

ומפרש רש"י:

לא תנשא בשכונתו – לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו, שמא יבואו לידי עבירה. ואם היה כהן, אפילו לא נישאת, לא תדור עמו במבוי שמא יבוא עליה וכהן אסור בגרושה, אבל ישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו.

ומפרש הב"ח (אבן העזר סימן קיט) בשיטת רש"י: "דמשמע דתדור בשכונתו ומכל שכן במבוי אחד ולאפוקי בחצר אחת דלא כאשר נתבאר בסמוך […]"

נראה מפירוש הב"ח בשיטת רש"י שישראל – כל זמן שלא נישאת תגור ב'שכונה אחת' אבל לא ב'חצר'.

השלטי גיבורים (בפרק שני בכתובות) מביא את שיטת הסמ"ג שלפי שיטת רש"י יהיה מותר לישראל לגור עם גרושתו שלא נישאת בחצר אחת. אבל כתב על זה בספר גט פשוט שמדקדוק לשון רש"י שכתב שיכול לגור בשכונה משמע שבחצר לא.

והנה הריטב"א בחידושיו על מסכת כתובות (דף כז ע"ב) כתב שישראל שגירש את אשתו – כל עוד לא נישאת יכולה לגור עמו בחצר, כיוון שאינה נאסרת עליו ואין כאן אלא איסור של ייחוד עם פנויה. השיטה מקובצת הביאו, אך הביא שם גם את שיטת הגאונים החולקים – שאסור לו להיות עם אשתו בחצר שמא יבוא עליה לשם קידושין.

משיטת הר"ן (דף יב ע"א מדפי הרי"ף סוף ד"ה רב) נראה שהוא מסתפק בדבר – מביא את הירושלמי (גיטין פרק הזורק הלכה ט) ומדייק ממנו שבלא נישאו לאחר מותר אפילו באותו חצר, אבל בבבלי לא משמע כך ולכן נשאר בצריך עיון. אבל האור זרוע (הלכות יבום סימן תריח) מפרש את הירושלמי בצורה שונה ומשמע ממנו הפוך – ששיטת הירושלמי שאשת ישראל שהתגרשה אפילו לא נישאת לאחר אסור להם לגור באותה חצר.

וכך כתב בספר פרי חדש (סימן קיט) שכדברי האור זרוע יש לפרש את הירושלמי.

הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כז) פוסק שאישה גרושה – גזרו שלא יגורו היא והמגרש באותה חצר שמא יבואו לידי זנות.

והנה בפד"ר (כרך י עמוד 213) הסבירו הדיינים הגאונים א' י' לנאל, ע' בצרי וס' שרעבי את שיטת הרמב"ם שהוא הולך לשיטתו שאיסור פנויה הוא מהתורה, ואם כן אף שהאישה לא נישאת לאחר יש בה איסור לאו ולכן לא תגור עמו בחצרו.

וכך הביא הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א בספרו שו"ת באהלה של תורה (אבן העזר סימן פב) שהרמב"ם לשיטתו (הלכות אישות פרק א הלכה ד) שאיסור פנויה היא מהתורה ולכן גזרו על פנויה בחצר.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ז) פסק כדעת הרמב"ם שאוסר על אישה פנויה גרושה לגור באותה חצר עם הגרוש שלה.

החלקת מחוקק (סעיף קטן יז) כתב שדין זה דומה לשבויה ואם יש אנשים אחרים בחצר שאינם מתיחדים יהיה מותר.

אבל הבית שמואל חלק עליו וכתב שבכל מקרה אסורים לגור באותה חצר. וכך פסק ערוך השולחן (סימן קיט סעיף כז) שאסור בכל מקרה שגרושה פנויה תגור בחצר עם הגרוש שלה.

ויש להוסיף שאמנם חצר שלנו אינה דומה לחצר בזמן חז"ל שהיו משתמשים בה הרבה, אך הנה כתב בספר כנסת הגדולה (אבן העזר סימן קיט): "לאו דוקא בחצר שהם משתמשים עמו בקביעות אלא אפילו בחצר שאין משתמשים בו אלא לכניסה ויציאה אסור – הראנ"ח ז"ל חלק א סימן צו."

ומבואר שאף 'חצר' שלנו אסורה למגורים לגרוש וגרושתו.

אם כך פני הדברים, הרי במקרה המונח לפני בית הדין האישה הרוצה להתגרש וכן הגרוש (שאינו כהן) רוצים לגור באותו בניין. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך הדבר אסור לחלוטין, ומאידך גיסא יש פיתרון שהבעל הגרוש ישכור דירה בקרבת מקום כדי שביתו תוכל לבקרו כרצונה (אף שהדירה באותו בניין שייכת לקרוב משפחה של האישה שנתן לבעל רשות לגור שם ללא תשלום, יש אפשרות להשכיר את הדירה הנ"ל ובכסף הזה ישכור הבעל דירה בקרבת מקום).

ב.    מגורים באותה חצר כשהאישה נישאת או רוצה להינשא לאחר

והנה בזוג שמתגרש הרי דרך העולם היא שאם האיש או האישה יחפשו וימצאו בעתיד את זיווגם, יממשו את רצונם ויינשאו. אז יוכל להיווצר מצב שהאישה תינשא למי שחפצה בו ועדיין הגרוש גר באותו בניין כדי שביתו תוכל להיפגש איתו, והרי לפנינו מצב של גרוש הגר עם גרושתו הנשואה באותה חצר.

במקרה זה נפסק ברמ"א שם (קיט סעיף ז): "ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי […]" כלומר שאסר הרמ"א לגור אפילו באותו מבוי ולא רק באותה חצר.

וכתב בחלקת מחוקק (שם ס"ק יט): "משמע שחוץ למבוי מותר אבל בטור כתב לא תנשא לאחר בכל אותה שכונה שדר בו המגרש […]" וכך כתב בבית שמואל (שם ס"ק טו): "ואם היא נשאת לבעל צריכה ריחוק מכול השכונה שהוא גדול ממבוי […]"

והרי במקרה דנן לא נבדוק לאחר הגט את מעשיה של האישה אם נישאה או לא, ולכן כבר עכשיו – לפני מעשה הגירושין – יוציא בית הדין החלטה שעל הצדדים להפריד את מגוריהם.

ג.    הסתמכות על רופאים בעניין חוות דעת רפואית על יכולתו של הבעל לקיים יחסי אישות

בפד"רים (חלק ג עמוד 82 – הרבנים הגאונים י' הדס, י' ש' אלישיב. וב' זולטי וכן בחלק י עמוד 107 – הרבנים הגאונים ש' ב' ורנר, ע' אזולאי וח' ג' צימבליסט) הביאו שאין לסמוך על בדיקות הרופאים לעניין כוח גברא של אדם שכתבו שם:

ובתי הדין כבר שמעו בהזדמנויות שונות עדות מפי רופאים מומחים כי אין בדיקה היכולה לקבוע אם יש כוח גברא או לא, ולכן אין לראות במכתבו של ד"ר ה' כעדות קובעת בקשר לכוח גברא של המערער.

והנה דבריהם של הרבנים נאמרו לפני זמן רב, אך גם היום שיש בדיקות מקיפות יותר ומדויקות אין אפשרות להסתמך על דברי הרופאים לחלוטין ולומר שאין סיכוי לעולם שתהיה תרופה או תקנה לאדם שקבעו שאין לו כוח גברא, שהרי מעשים שבכול יום שהרפואה מוצאת פתרונות לאנשים אלו, אם על ידי תרופות או זריקות ואם על ידי טיפול כירורגי או טיפולים אחרים.

אם כן אפילו יהיו מסמכים רפואיים של הרופאים לא יוכל הבעל לגור באותו בניין עם גרושתו.

ד.    איסור ייחוד – ומגורים בחצר – עם זקן או חולה

והנה לעניין המחלוקת בין הראשונים אם האיסור על קיום יחסי אישות עם פנויה הוא מדרבנן או כדעת הרמב"ם מהתורה, כתבו על כך בפד"ר (חלק י עמוד 214):

ופשוט שאיסור פנויה למאן דאמר דהוי דרבנן, מדובר בימים הקודמים שהיו טובלות הפנויות ולא היה בזה איסור כרת, אבל בימינו אלה שאין דרכן של הפנויות לטבול, רק הנשואות, לכל הדעות איסור תורה יש בהם ולא רק איסור לאו אלא איסור כרת.

וכן הביאו שם: "ואילו היום שלא טובלות הרי יש איסור תורה וכרת וכמו שכתב הב"ח, על כן יש לומר שבזמנינו לכל הדעות אסור לדור בחצר. ומה עוד שהדור פרוץ."

והנה לגבי איסור ייחוד עם אדם זקן או חולה שאין לו כוח גברא מביא בספר שו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן סה סעיף י) וכתב שם:

בזקן וחלש שנבטל כוחותיו ואינו יכול לבוא לידי קשוי, לכאורה אין לחלק ביחוד בין דאורייתא לדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון […] והאיסור הוא דווקא כשאיכא החשש דקפיצת היצר דזנות. ובעובדא דזקן וחלש שנתבטלו כל כוחותיו ולא שייך לבוא לידי קישוי, היה שייך להתיר אם זה היה ברור.

אבל לא אפשר לידע זה בוודאי בזקנים וחלושים שנתמעטה התאווה והרצון, ואיכא מציאות דיתעורר אצלם תאוותם פתאום […] שלכן בכל זקן וחלש יש להסתפק בזה ואסור ביחוד, ואולי גם הזית רענן איירי בזקן וחלש כזה […]

משמע מפסק דינו של האגרות משה שאדם שלא ברור לחלוטין שאין לו כוח גברא – אסור לו להתייחד עם אישה האסורה לו מדאורייתא, ובנידון דידן כבר כתבנו שיש חשש ייחוד דאורייתא מאחר שאינה טהורה ובוודאי לא תטבול גרושתו כל זמן שהיא פנויה.

ה.    האם יש מקום להקל יותר בגזרת הרחקה שהיא מדרבנן?

ברם, לכאורה לדברי האגרות משה היה מקום להתיר בנידון שלפנינו, שהרי כתב האגרות משה שבכל מקום שהאיסור ייחוד הוא מדרבנן יש להקל בזקן וחלש ולא אמרינן 'כעין דאורייתא תקון', וכפי שכתב שם: "הרי מוכרחין לחלק ביחוד בין דאורייתא לדרבנן ולא תיקון כעין דאורייתא ביחוד."

וכפי זה הרי יש לומר שגם בדידן שמדובר בחיוב הרחקה לחצר אחרת הרי בוודאי יסוד האיסור הוא מדרבנן ותקנת חז"ל (ועיין בזה במשנה למלך הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כז) ולפי דברי האגרות משה באיסור דרבנן יש להקל בזקן וחלש וכן במי שלפי הרופאים במצב הנוכחי אין לו גבורת אנשים.

אך לאחר העיון נראה שאינו כן, דהנה בבית שמואל (סימן קיט ס"ק טז) הביא את דברי הריב"ש שכתב להדיא שגם במקום שהאיסור ביאה הוא מדרבנן יש חיוב הרחקה ואיסור מגורים באותו חצר ואפילו באותו מבוי, וחלק בזה על החלקת מחוקק שהתיר:

ומה שכתוב בחלקת מחוקק דאין צריך ריחוק ממבוי אלא אם כן דאסורה לו מדאורייתא אישתמטא ליה תשובת ריב"ש סימן ש"ס כתב שם: אפילו אסורה מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי אלא בשבויה הקילו.

ובריב"ש שם איירי במי שנשא מינקת חברו שאסורה לו מדרבנן וצריך הפרשה ממנה, ועל זה כתב הריב"ש להדיא שאין להקל מטעם שאיסור מינקת הוא איסור דרבנן מכיוון שכל דתקון כעין דאורייתא תקון.

וכן מבואר בדברי השבות יעקב שהובא במשנה למלך שם שבגזרת הרחקה לא פלוג רבנן, שכתב על מי שגירש אשתו מצורעת והיא מאוסה בעיניו ואין חשש שיבוא לידי זנות שבכל זאת אסורה לדור עימו בחצר, ואף לדברי ר"י בתוספות בזבחים שמתיר לשהות עם אשתו שזינתה משום שמאוסה היא בעיניו, בכל זאת אשתו שגירשה שאני, וזו לשונו:

מכל מקום גם ר"י והרשב"א לא קאמר אלא בלא נתגרשה עדיין לא חיישינן שיבעל אותה בחזקת אישות, כיון ששנאה אבל בנתגרשה תקנה קבועה שנו לא תדור עמה ולא פלוג חכמים.

ומבואר להדיא שלדעת הריב"ש, וכן פסק הבית שמואל, וכן לדברי השבות יעקב אין להקל באיסור דרבנן לעניין חיוב הרחקה.

וכדי שלא יסתרו הדברים לדברי האגרות משה נראה ליישב שיש לחלק בין איסור ייחוד לבין איסור מגורים לגרושים באותו חצר או מבוי, שחיוב הרחקה זה אינו רק הרחבה של האיסור להתייחד – לא רק באותו חדר אלא אף באותה חצר – אלא הוא תקנה מיוחדת של חז"ל להרחיק את המגורים של הגרושים באופן חיובי מחמת שחששו שיבואו לזנות ותקנה זו – עיקרה חיוב הרחקה ולא אך איסור בעלמא לגור באותו חצר שמא יתייחדו.

לכן הרחקה זו אינה תלויה בהלכות ייחוד, ולכן אף אם נימא כדברי האגרות משה שבאיסור ייחוד לא תיקנו כעין דאורייתא והקילו יותר בייחוד דרבנן, עם כל זה בדין הרחקה אין לחלק כן ומטעם הנ"ל שחז"ל קבעו חיוב הרחקה ולא רק איסור והרחבה של הייחוד.

ובזה יש לתת טעם על כך שבתי הדין מקפידים על הרחקת מגורים של הצדדים המתגרשים אף על פי שבית הדין לא יכול לדעת אם הצדדים מתמידים בהרחקה זו, שכן לפי המבואר הרי עיקר דין זה אינו איסור בעלמא אלא הוא תקנה לעשות מעשה הרחקה וכל שלפנינו עשו מעשה הרחקה וקיימו תקנת חז"ל של הפרדת מגורים סגי בזה – מצד בית הדין – לגרשם.

ו.     מסקנה ופסק דין

לאור האמור, על הצדדים להפריד לחלוטין את מקום מגוריהם (לא באותו בניין) כדי שבית הדין יוכל לסדר את הגט בין הצדדים. הבעל יוכל לדור בקרבת מקום – בבנייןאחר ובאופן זה יהיה גם מספיק קרוב לביתו כדי שיוכל לתמוך בה.

ניתן ביום י"ג במרחשוון התשע"ח (2.11.2017).

הרב יאיר לרנר

קרא עוד ←
גירושין, הפסד כתובה, החזרת מתנות ומזונות בטענות 'מאיסה עלי', 'עוברת על דת' ו'צאי מעשי ידייך במזונותייך' – מתי?

גירושין, הפסד כתובה, החזרת מתנות ומזונות בטענות 'מאיסה עלי', 'עוברת על דת' ו'צאי מעשי ידייך במזונותייך' – מתי?

תיק 1056047/6

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא – אב"ד, הרב אברהם מייזלס, הרב אריה אוריאל

התובעת:       פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שחר ולנר)

נגד

הנתבע:                   פלוני (ע"י ב"כ טו"ר אברהם שירזי ועו"ד מאיר בר־מוחא)

הנדון: גירושין, הפסד כתובה, החזרת מתנות ומזונות בטענות 'מאיסה עלי', 'עוברת על דת' ו'צאי מעשי ידייך במזונותייך' – מתי?

פסק דין

לפנינו תביעה לחיוב גירושין, לפטור ממזונות ותביעת כתובה.

רקע כללי

הצדדים נישאו בתאריך י' באב תשע"ד (6.8.2014). בתם של הצדדים נולדה באוקטובר 2015.

בתאריך י"ד במרחשוון תשע"ז (15.11.2016) הוגשה תביעת גירושין כרוכה ע"י הבעל. בתחילת הדיונים התנגדה האישה לגירושין, אך לאחרונה הודיעה על הסכמתה לקבלת הגט תוך שהיא תובעת כתובה. הבעל טוען שהוא פטור מתשלום הכתובה מטעמים שיפורטו להלן.

 הכתובה על סך שבעים ושניים אלף ש"ח.

רקע וטענות הצדדים לעניין המזונות

מזונות אישה: נקבעו מזונות זמניים על סך אלף ומאתים ש"ח לחודש. הבעל טוען שיש לבטל למפרע את חיוב המזונות.

מזונות הקטינה נקבעו על סך אלף ש"ח לחודש. לא נקבע עד כה חיוב מדור מפני שהאישה גרה בבית הוריה. כעת היא דורשת שליש משכר דירה שהיא שוכרת בסך אלפיים ושלוש מאות ש"ח. הבעל טוען שהאישה העלימה מבית הדין קבלת הכנסה מביטוח לאומי בסך אלף ומאתיים ש"ח – סיוע למדור. לפיכך הוא טוען להפחתת המדור לסך שלוש מאות וחמישים ש"ח שהם שלושים אחוזים מסכום השכירות לאחר קיזוז הסיוע.

התקיימו חמישה דיונים.

הוגשו בקשות רבות לביטול ההחלטה על מזונות בטענה שהאישה עובדת ללא דיווח מסודר לרשויות.

האישה עברה ליישוב […] בצפון. ביה"ד אישר את המעבר במיוחד לאור העובדה שהאב לא שילם את המזונות.

ישנן תלונות של האב על אגף הרווחה וצורפו מכתבים בעניין.

רקע וטענות הצדדים לעניין הגירושין והכתובה

האירוע המרכזי השנוי במחלוקת הוא אירוע אלימות שבו נשברה האצבע של האישה, הוזמנה משטרה והבעל הורחק. בביהמ"ש הייתה הסכמה על הרחקה לשלושים יום. הצדדים חלוקים בעובדות. האישה טוענת כי הותקפה בידי הבעל וכך נשברה אצבעה. האיש טוען כי האישה תקפה אותו, וזו הסיבה לשבירת אצבעה. לדבריו הדבר קרה עקב הגנה עצמית.

הבעל טוען: האישה חייבת בגירושין בהיותה עוברת על דת מחמת שהתלוננה עליו תלונת שווא במשטרה, נהגה כלפיו באלימות (סטרה לו), שברה כוס בחמתה, נעלה בפניו את הדירה וכן קיללה אותו בפניו. לטענתו מחמת כל המתואר לעיל, האישה חייבת בגירושין ודינה הוא שיוצאת ללא כתובה.

תשובת האישה: טענות על אלימות מצידה לא הוכחו כלל. הבעל לא הזמין אף עד להוכחת דבריו. גם ראיות של הקלטות כביכול שמעידות על אלימות שלה לא הובאו משום שהבעל טען שהן אבדו. כעת היא מסכימה לגירושין אולם מחמת שאין לבעל עילת גירושין, האישה תובעת את כתובתה.

דיון והכרעה

א.     לעניין טענת מאיסה עלי

כתב הב"ח (אבן העזר סימן עז):

ונ"ל עוד דאפילו בזמן הזה שאין מגרשין האשה בעל כרחה כתקנת רבנו גרשום אף על פי כן אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עיכוב הגירושין מחמתו והוא הדין דאינו מחוייב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו והוא הדין דאינו עובר בלאו דלא יגרע ושוב מצאתי כן להרב הגדול מהר"ר אליהו מזרחי [הרא"ם] בתשובה סימן ל'.

לדברי הרא"ם, בטענת מאיסה עלי הבעל לא נחשב למורד ופטור מעונה וממזונות.

דעת הבית שמואל שהרמ"א פסק שלא כרא"ם והב"ח. שכך כתב הרמ"א (אבן העזר הלכות כתובות סימן קיז):

הגה: ודוקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה (מהרי"ק שורש קז).

וכתב הב"ש שמשמע מדברים אלו שדעת רמ"א שאין הלכה כדברי הב"ח והרא"ם, שכן אף שמואס בה, חייב בכתובתה.

וכן כתב בחלקת מחוקק (ריש ס"ק ג) שאין הלכה כרא"ם. ועיין שם בבית שמואל (ס"ק ו) שיכול לומר קים לי כרא"ם. והבית מאיר פסק שאינו יכול לומר קים לי כרא"ם.

מכל מקום, בפתחי תשובה הביא את דעת ישועות יעקב שבשעה שיש אמתלה מבוררת לטענת מאוסה עלי, אף שאינו יכול לגרשה בעל כורחה, מכל מקום יכול למנוע ממנה מזונות.

וכן פסק הבית יעקב (הוספות לקיצור דיני מורדת סוף סימן עז).

 בספר עזרת כהן (תשובה נו) מביא הרב ראי"ה קוק זצ"ל את שלוש המידות באישה שאומרת מאיס עלי:

האחת באומרת מאיס עלי בלא שום טענה ואמתלא שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. השניה היא האומרת מאיס עלי בטענא ואמתלא שנותנת מקום להאמין לה אבל עדיין אין הדבר מוכרח שהוא ראוי שיהיה מאיס עליה בשביל כך. השלישית כשהיא אומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה שלפי ראות עיני בית הדין היא אנוסה ומוכרחת בזה שיהיה מאוס עליה.

בדין הראשון של אומרת מאיס עלי בלא טענה מבוררת נחלקו גדולי עולם. הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה ח) פוסק שיש לכוף את הבעל לגרשה:

האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.

כדעת הרמב"ם סוברים ראשונים נוספים הלוא המה רבנו גרשום, הרשב"ם, ראב"ד וסמ"ג. ולחלק מן המפרשים גם רש"י סובר כרמב"ם.

מאידך גיסא, לדעת רבנו תם, בטענת מאיס עלי אין לכוף את הבעל לגרש את אשתו. כן כתב ר"ת בספר הישר (סימן כד):

ועל זה ידוו כל הדווים, איך יטעה חכם לומר שכופין הבעל לגרש באמירת מאוס עלי, הלא ב'השמים ביני לבינך' וב'נטולה אני מן היהודים' חזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר ועוד אמרינן 'שלא יהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה' בחנם תתלה בעכו"ם אם מורדת [ועוד] דאם כן מצינו חוטא נשכר. ובלא שום פירכא בעולם כפייה לבעל לא אשכחן בכולא שמעתא.

לדעת רבנו תם הסכימו התוספות בפרק אף על פי (כתובות סג, ב דיבור המתחיל "אבל"), הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן (כולם – בחידושיהם שם והר"ן – גם על הרי"ף שם דף כז, ב מדפי הרי"ף). וכן כתב על אתר גדול נושאי כלי הרמב"ם, המגיד משנה:

ודע שיש בכל מה שהזכרתי שיטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כתב שבדין הגמרא אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם והם סבורין שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה זו תצא וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבנו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור שלא תהיה אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה כ"ש שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין.

שלוש שיטות אלה מובאות בדברי הטור (אבן העזר סימן עז).

ובשלחן ערוך (שם סעיף ב) פסק כדעת האומרים שאין כופין על הבעל לגרשה, שכן כתב: "אם אמרה מאסתיהו וכ' אם רצה הבעל לגרשה".

כפסיקה זו שלא לכוף את הבעל לגרש בטענת מאיס בלבד בלא אמתלה, פסקו בתי הדין לאורך השנים. עיין פד"ר (חלק טו עמוד 145 ואילך).

וראה בדברי החזון איש (אבן העזר ס"ט ט"ז) שכתב: "והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים."

וראה עוד דברים נכוחים בדברי המאירי (כתובות דף סג ע"ב):

דוקא בשטוענת כך מן הדין ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא הא כל שטוענת כן מחמת עקשות וגאוה והסתלסלות יתר אין שומעין לה.

וממוצא הדברים נלמד, כשם שטענת מאיס עלי ללא אמתלא שטוענת אישה אינה עילה לחייב גירושין כך הוא גם בטעת מאיסה עלי שטוען הבעל כלפי האישה.

מסקנת הדברים: טענת מאיס עלי ללא אמתלה מבוררת אינה נחשבת כעילת גירושין.

מן הכלל אל הפרט

בנידון דידן, לא הוכחו כלל טענות הבעל. לא הובאה כל ראיה שישנה סיבה כלשהי שמצדיקה את טענתו שמאס בה. אמנם נאמרו טענות והוכברו מילים רבות מצד הבעל ובאי כוחו. אך מילים וטענות אינם הוכחות כידוע. ואף כשחוזרים פעמים רבות הן בדיונים הן בסיכומים על המילה "הוכח" – אין בכך כל הוכחה.

בדיונים הראשונים לא טען הבעל כי האישה עוברת על דת או שהיא מאוסה בעיניו. הביטוי "עוברת על דת" אינו מופיע אף לא באחד מששת הפרוטוקולים הקיימים בתיק זה. גם לא הביטוי "מאוסה בעיני". אף שאין צורך לומר את המילים האלה עצמן, אך יש צורך שביה"ד יתרשם שאכן האיש מאס באישה מסיבות מוצדקות. ומה שהתגלה לעינינו אינו כך. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות רגילים שקיימים בבתים רבים. רק חוסר ניסיון וחוסר ברצון טוב, וכנראה התערבות גורמים נוספים במערכת היחסים שביניהם גרם להם לחשוב כי הם במצב שאינו ניתן לתיקון.

גם לשיטת הב"ח והרא"ם שהובאו לעיל יש לעיין היטב אם אכן ישנה הצדקה לטענת מאיסות, ואף עד כדי הטלת חרם לצורך בירור עניין זה – עיין בדברי ב"ח (אבן העזר סימן עז):

נראה דמהר"ם מצריך תרתי חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו' וגם היה מצוה אחר כך להחרים וכו' דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלא אמת או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינו מאוס עליה דהרבה רקים ופוחזים נמצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאשתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי לכך היה מצוה להחרים.

בנידון דידן הבעל מיוצג על ידי עורך דין מנוסה וטוען רבני. יש לומר שהחשש המובא במהר"ם מתקיים כאן, ולכן הופיעו בסיכומים הטענות מאיס ועוברת על דת.

רק בקיומן של עילות הלכתיות לגירושי האישה, הרי זו יוצאת ומפסידה כתובתה. בכך עוסקים המשנה (כתובות דף עב) והשולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו כולו).

אולם במצב שבו מצד האישה אין מניעה לחיים משותפים, גם אם חיים אלו מלווים במריבות ובקטטות שבעטיין החליט הבעל בסופו של דבר לתת גט מרצונו, עדיין אין בכך עילה לבטל את זכות האישה לגבות את מלוא כתובתה.

עיין במסכת יבמות (דף סג ע"ב):

"הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה וכתובתה מרובה. "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.

אף אישה שהיא רעה, לא הפסידה כתובתה.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (חלק ד – חוט המשולש, טור א סימן נד) שרעתה של האישה במאמר זה פירושו רעה כלפי בעלה ולא כלפי שמים:

ואי יכיל גברא לתרוכי אנתתיה דלא אתיא ליה בדעתיה בלא כתובתה, מאי "לא אוכל קום" דאמרי רבנן, ולימא להו להנהו תלמידי דההוא גברא דהויא ליה אנתתיה בישתא למיעבד לה צדקתא ויהבי ליה ממונא לאגבויי לה כתובתה כדאייתו לה לההוא עובדא במדרש. ובודאי דהאי אשה רעה דקאמרי רבנן ז"ל לאו רעה בעיני שמיא היא בעובדין דלאו כדאורייתא, דאי הכי הוה יכיל גברא למיפטרה אף על גב דלא אית ליה כתובתה, וכדאוכחינן לעיל דרעותא דאית בה היינו ריעותא עם בעלה דלא מותבא לה אדעתיה ועובדין דידה לא אינן כרעותיה.

כל זה באישה רעה. אולם על פי הדיונים בבית הדין ועל פי ראות עיני הדיינים אין לקבוע כלל כי האישה שלפנינו היא אישה רעה. גם אם היו חילוקי דעות חריפים ביניהם, אין בכך לקבוע כי מדובר באישה רעה. אדרבה החובה לנהל את הבית על מי מנוחות מוטלת בעיקר על הבעל. עיין בדברי הגמרא שבת דף לד על הפסוק באיוב (פרק ה פסוק כד): "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא."

ולא לחינם נקט הפסוק בלשון "ופקדת", אלא שרצונו לומר כי על הבעל ישנה חובת "מפקד" בביתו במובן של השגחה והדרכה. וכבר כתב בזה הראי"ה קוק בספרו עין איה (שבת פרק ב סעיף רצב – לד ע"א):

בהיותו הוא מתעלה על ידי הליכות החיים הנעשים בביתו, הנה יתעלה הבית כולו עמו בהיותו הוא המפקד את נווהו ויהיו הדברים הטובים והמעלות המסתעפות מהם נעשים על פי פקודת ולא שילכו הדברים במקרה […] על אדון הבית החובה להראות ששמירת חוקי השי"ת ומשפטיו בבית המה האושיות שהבית עליהן נשען. על כן הם צריכים להיות נודעים לו ונעשים בפקודתו בזהירות מיוחדת של מנהיג ומפקד.

והנה אמרה הגמרא (שם ובגיטין ו ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא […] צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה."

וסיימה: "אמר רב אשי: אנא לא שמיע לי הא דרבה בר רב הונא, וקיימתיה מסברא."

מכל מקום, בנידון דידן לא הוכח לביה"ד כי קיימות עילות שמנו חכמים להפסד כתובה. ואף שלדבריו התנהלותה אינה ראויה, היוזמה הממשית לסיום הנישואין הייתה של הבעל. על כן משעת מתן הגט חייב הבעל בתשלום הכתובה.

עולה מדברינו, שדברי הבעל כי אינו חייב בכתובה נדחים. ומכיוון שהבעל הגיש תביעת גירושין ללא עילה מספקת הרי שחייב במלוא סכום הכתובה בסך שבעים ושניים אלף ש"ח.

ב.     טענת הבעל כי האישה עובדת

הבעל טוען כי לאישה הכנסות כספיות. למעשה טענתו היא "צאי מעשי ידייך במזונותייך".

הנה מלבד מה שנחלקו קמאי אם יוכל הבעל לומר לאשתו בעל כורחה "צאי מעשה ידיך במזונותיך", וכמו שכתב הב"ש (אבן העזר סימן ע ס"ק ל), פסקו הח"מ והב"ש שכל שלא די לאישה במעשי ידיה, הבעל חייב במזונותיה. עיין ח"מ (שם סימן ע ס"ק לג):

שתקה אין לה מזונות – ששתיקתה היא קבלה אבל אם מחתה ואמרה איני רוצה ובאין מספיקין מעשה ידיה למזונותיה רשאית למחות דהא קיימא לן "מזוני עיקר" וכמו שנתבאר בסימן שלפני זה סעיף ד'.

ובשולחן ערוך (אבן העזר סט סעיף ד): "הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו".

וכתב על זה הרמ"א: "אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך."

וכתב הב"ש: "לפי זה, מ"ש בסימן ע' סעיף ט' בעל שאמר 'טלי מעשה ידייך למזונותיך' ושתקה וכו' – משמע דיכולה למחות – איירי כשלא מספיק לה."

ועיין עוד בבית שמואל (סימן פ ס"ק ב) בשם הב"ח שמנהג שלנו שאין מוציאים מידה דמי מלאכה שעל ידי הדחק.

מן הכלל אל הפרט

בנידון שלפנינו, הצדדים שניהם נמצאים בתחילת דרכם המקצועית. הן הבעל הן האישה צועדים צעדים ראשונים בתחום הכלכלי. לא הוכח כלל כי לאישה יכולת כלכלית עצמאית. כל עבודתה היא "על ידי הדחק" כדי שלא לסבול חרפת רעב. לכן אין לפטור את הבעל מחיובו הבסיסי במזונות האישה כל עוד אינו משלחה בגט פיטורין.

גם טענת הבעל כי האישה צריכה הייתה לזון את עצמה מחשבון הפק"מ שבבעלותה, שבו היה סך שך שלושים אלף ש"ח אינה מתקבלת – בעל יכול לומר "צאי מעשה ידיך במזונותייך" רק במעשי ידיה מכיוון שמתקנת חכמים הם שייכים לבעל. אך כספים שנמצאים בחסכון הם נכסי מלוג של האישה ואינה צריכה להיות ניזונת מהם.

עולה מדברינו שתביעת הבעל לביטול חיובו במזונות אישה למפרע אינה מתקבלת.

ג.    טענת הבעל כי האישה עוברת על דת

בסיכומים טען הבעל כי לאישה דין עוברת על דת מחמת תלונת שווא במשטרה, מחמת אלימותה ומחמת היותה מקללתו בפניו.

ביה"ד אינו מקבל את טענת הבעל משתי סיבות:

  1. כבר כתבנו שלא הוכח שהאישה אלימה. הרב [א' נ'] העיד כי אופייה של האישה שטופלה אצלו הוא אופי נאה ומתקבל. יש לומר כי אירוע האלימות היה בשל התלהטות הרוחות בין בני הזוג, ואין הוכחה כי האישה נושאת באחריות בלעדית לכך. ממילא אין לומר כי תלונת האישה במשטרה היא תלונת שווא. מה גם שלא הוכח כי האצבע נשברה בשל הגנה עצמית של הבעל.
  2. על פי הדברים הללו ביה"ד קובע כי גם אם האישה קיללה את הבעל, אין לה דין 'מקללתו בפניו':

הנה הרמ"א כתב (אבן העזר סימן קטו סעיף ד): "והוא הדין המקללת בעלה בפניו" [שיוצאת בלא כתובה]. אלא שכתב הרמ"א עצמו (שם סימן קנד סעיף ג): "[…] אם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך."

בנוסף לכך, אם האישה קיללה בשל ריב ומדון ותוך כדי מריבה – לא לכך כיוונו חכמים באומרם כי למקללתו בפניו דין עוברת על דת.

כך כתב בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן קב):

אם טען שהיא מקללתו ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר. אבל אם מקללתו חנם הדין עמו. דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה.

וכן כתב הרמ"א שם לגבי אישה מקללת: "אם מקללתו בחנם".

ובבאר היטב (אבן העזר סימן קטו ס"ק יד) הביא דברי מהרא"ם: "שדוקא על מגן [=חינם] אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו."

והביאו בציץ אליעזר (חלק יז סימן נב):

אשר להתפרציות מצדה, גם אם נקבל דבריו שהיו התפרצויות מצדה, ודאי אין מקום לחייב בגט בגלל זה כי הרי אשה זו ודאי לבה כבד שעליה אחרי שהבעל מגיש נגדה כל כמה שנים תביעה חדשה לגירושין.

ואכן מצינו כגון זה לענין מקללת שנפסק להלכה משולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) שתצא בלא כתובה, והביא הבאר היטב (שם בס"ק יד) מהרא"ם "שדוקא על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו", הרי שאף במקללת שנקראת 'עוברת על דת', וכמו שאמרו במשנה בכתובות (דף עב ע"א) "ואיזו היא דת יהודית" וכו' "אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו", וכן פסק הרמב"ם והטור והמחבר. ובכל זאת אין זה אלא אם היא מקללת מחמת תכונותיה והתנהגותה, אבל אם קללה מחמת שבעלה מצער אותה, אף על פי שבודאי אסור לקלל, בכל זאת אינה נקראת 'עוברת על דת' כי אין אדם נתפס על צערו.

אף בנידון דידן אם האישה קיללה הדבר אינו נובע מחמת תכונותיה והתנהגותה אלא מחמת צערה ומחמת מריבה.

וכן פסק ביה"ד הגדול (ראה פד"ר חלק ג עמוד 364–365).

העולה מדברינו: גם אם האישה קיללה את בעלה, עם כל חומרת הדבר, אין לה דין מקללתו בפניו ולא הפסידה דבר מזכויותיה.

ד.    טענת הבעל כי האישה מקבלת מהרשויות סיוע לשכר דירה

האישה קיבלה סיוע לשכר דירה בסך אלף מאה ושבעים ש"ח לחודש מחודש מאי 2016 ועד לחודש אפריל 2017.

ביה"ד קובע כי יש לקזז סכום זה מחיוב המדור שנפסק לבעל.

לפיכך יש להפחית סך של ארבעה־עשר אלף וארבעים ש"ח מסכום הכתובה בו חויב הבעל לעיל.

ה.    טענת הבעל כי מימן פירעון חוב של האישה

האישה שילמה חוב בסך שישה־עשר אלף ש"ח. חוב זה היה קיים בחשבונה האישי לפני נישואיה. לצורך תשלום חוב זה משכה האישה את הסך הנ"ל מחשבון משותף של הצדדים.

הבעל טוען שלא הסכים לתשלום זה, ואף כתב כך בכתב ידו על תדפיס דף החשבון.

ביה"ד קובע כי האישה פטורה מתשלום סך זה. לא הוכח כי לא הייתה הסכמה במועד משיכת הכסף מהחשבון המשותף לצורך תשלום יתרת החוב בחשבון האישה כדי לסגור את החשבון ולנהל אחר כך חשבון משותף. כתיבה בכתב יד על דף תדפיס הבנק לאחר ביצוע הפעולה, אינה משמשת ראיה לכך שהבעל לא הסכים או ניסה למנוע את ביצוע התשלום.

ו.     תביעה להחזרת מתנות

הבעל תובע החזר תכשיטים שאותם נתן לאישה. בא כוחו תומך את יתדותיו בטענה זו על דברי הגמרא (כתובות דף נד ע"א): "איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה."

ופסקה שם הגמרא: "כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב, מאי טעמא? כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

גמרא זו נפסקה להלכה ברמ"א (אבן העזר סימן צט). עוד מצטט בא כוח הבעל את שו"ת הריב"ש (סימן שא).

אולם הלכה פשוטה ושגורה בפסקי הדין הרבניים כי החזר תכשיטים שנתן בעל תלויים בכך שהאישה סרחה עליו ועילת הגירושין תלויה בה.

וזו לשון שו"ת הריב"ש (שם):

ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה דוקא מדעתא דנפשיה שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה.

וכן כתב המגיד משנה (הלכות אישות פרק טז הלכה ד) בשם הרי"ף:

בסוף פרק נערה (כתובות דף נד) מסקנא דגמרא דאלמנה שמין מה שעליה ואמרו שם "מאי טעמא? כי אקני לה – אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

ובהלכות: "ושמעינן מיניה דמאן דמגרש לאתתיה אדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו [קא] בעי לאפוקה." ע"כ.

וכן פסק הטור (אבן העזר הלכות כתובות סימן פה):

ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה. ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין, אבל מן האירוסין לית לה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין: דוקא שלא מתוך מרדה, אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה – לאחר שכתבו עליה אגרת מרד, שהפסידה כל כתובתה – הפסידה כל מה שנתן לה.

ובשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן פה סעיף ח): "אם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה."

וכן פסק חלקת מחוקק (סימן צט ס"ק ז):

בשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספות שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם – עיין בתשובת הריב"ש סימן ש"א.

ובפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 256) הובא פסק דינם של הרבנים ח' ג' צימבליסט – אב"ד, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי:

הא דהמורדת אכן מפסידה המתנות אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה. ולכן סבירא ליה להרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, דהיינו לאחר ההכרזות וכו' – שקנסוה בהפסד כתובתה – קנסוה גם בהפסד המתנות.

אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו' – שעדיין לא קנסוה בכתובה – לא קנסוה גם במתנות.

ולפי עיקר הדין אין לה להחזיר המתנות, משום דמאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וכן משמע מלשון החתם סופר (סימן קמא) שכתב וזו לשונו: "והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה." משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס.

הא קמן שדין הפסד מתנות אינו אלא קנס שקנסו חכמים אישה מורדת. ובנידון דידן כבר כתבנו לעיל כי אין לאישה כלל וכלל דין מורדת.

ועיין מה שכתב בזה הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל במשפטי שאול (סימן יח).

סיכומם של דברים: מכיוון שאין לאישה דין מורדת, ואינה חייבת להסכים לקבלת הגט ללא עילה מוכחת, הרי שאין הסכמתה להתגרש הוא סיבה להחזרת התכשיטים שקיבלה מהבעל או מקרוביו.

מסקנות

א.         הצדדים יתגרשו כהסכמתם.

ב.         בית הדין קובע מועד לסידור גט ליום י' במרחשוון תשע"ח (30.10.17) בשעה 11:30.                       לצורך סידור הגט […]

ג.         עד למתן הגט חייב האיש במזונות אישה בסך אלף ומאתים ש"ח לחודש. סכום זה יועבר בכל ראשון לחודש לחשבון האישה.

ד.         האיש חייב בתשלום כתובת האישה בסך שבעים ושניים אלף ש"ח.

ה.         מסכום זה יש לקזז סך ארבעה־עשר אלף וארבעים ש"ח, נמצא שעל האיש להעביר לאישה סך חמישים ושבעה אלף תשע מאות ושישים ש"ח.

ו.          אופן העברת הסכום ייקבע לאחר מתן הגט.

ז.          הכספים שנמשכו מהחשבון המשותף מהווים איזון בפועל. לפיכך הצדדים אינם חייבים להשיב סכומים זה לזה.

ח.         האישה אינה חייבת להשיב את מתנותיה.

ט.         על מחלקת הרווחה ב[…] להמציא לביה"ד תסקיר משלים בעניין הסדרי שהות בין האב לבת – אם לאפשר הסדרי שהות רגילים בבית האב, או להמשיכם במרכז הקשר.

י.          המזכירות תעביר החלטה זו למחלקת הרווחה ב[…]

יא.        האב ישלם מזונות קבועים עבור הקטינה בסך אלף וארבע מאות ש"ח לחודש כולל מדור.

יב.        כמו כן ישלם האב בכל חודש מחצית מדמי מעון או צהרון.

יג.        את הסכומים הנ"ל יעביר האב בראשון לכל לחודש לחשבון הבנק של האישה.

הרב אריה אוריאל

אנו מצטרפים למסקנות.

הרב שלמה שפירא – אב"ד                    הרב אברהם מייזלס

נפסק כנ"ל.

ניתן ביום ה' בתשרי התשע"ח (25.9.2017).

 הרב שלמה שפירא – אב"ד                   הרב אברהם מייזלס                                הרב אריה אוריאל

קרא עוד ←
'תפיסת סמכות' בתקופת עיכוב הליכים לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

'תפיסת סמכות' בתקופת עיכוב הליכים לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

                                                                                          תיק 1096295/1

 בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יוסף גולדברג – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב מרדכי רלב"ג

המבקש:        פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד בועז גורק)

נגד

המשיבה:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מיכל זלינגר)

הנדון: 'תפיסת סמכות' בתקופת עיכוב הליכים לפי החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה

החלטה

בית הדין החליט ביום ה' בשבט תשע"ז (1.2.2017) כדלהלן:

"לאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם, בית הדין מחליט כי הסמכות לדון בתביעות הכרוכות לתביעת הגירושין שהגיש הבעל הם בסמכות בית הדין.

בשל הצורך להמשיך בדיון, נימוקים יינתנו במועד אחר.

כמו כן בית הדין מחליט לדחות את בקשת בא כוח האישה לעיכוב ביצוע של החלטת בית הדין על עניין הסמכות, ובית הדין ישמע את טענות הצדדים היום."

להלן הנימוקים להחלטה.

בתחילה נציג כרונולוגית את השתלשלות ההליכים המשפטיים והעובדות אשר הצדדים אינם חלוקים עליהם.

  1. ביום י"ט באלול תשע"ו (22/09/2016) הגיש האיש בקשה לישוב סכסוך, אל מזכירות בית הדין הרבני.
  2. באותו יום, הזמינה יחידת הסיוע את הצדדים לפגישת מהו"ת ביום כ"א בחשון תשע"ז (22/11/2016) בשעה 8:30 בבוקר.
  3. מאוחר יותר, נשלחה אל הצדדים הודעה מאת מזכירות בית הדין, כי פגישת המהו"ת שלהם נדחית ליום כ"ח בחשון תשע"ז (29/11/2016) בשעה 8:30 בבוקר.
  4. ביום כ"ח בחשון תשע"ז (29/11/2016) הגיעו הצדדים לפגישה, אך האישה סירבה לשתף פעולה, ועל כן הפגישה הסתיימה.
  5. לאחר מכן פנתה האישה אל בית המשפט לעיני משפחה, בסביבות השעה 8:45 בבוקר, והגישה את תביעותיה.
  6. זמן קצר לאחר מכן, פנה האיש אל בית הדין הרבני, בסביבות השעה 10:15 בבוקר, והגיש תביעת גירושין כרוחה ובקשה לקביעת סמכות.
  7. ביום י' בטבת תשע"ז (08/01/2017) הגישה האישה בשנית את תביעותיה אל בית המשפט לענייני משפחה.
  8. ביום י"א בטבת תשע"ז (09/01/2017) התקיים דיון בבית המשפט, ובו קבעה שופטת בית המשפט כי מאחר שכבר נקבע דיון בעניין הסמכות בבית הדין הרבני, בית המשפט ימתין למיצוי הבירור בבית הדין הרבני.

טענותיה העיקריות של האישה בעניין הסמכות

  1. בין התאריכים י"ד בתשרי תשע"ז (16/10/2016) – כ"א בתשרי תשע"ז (23/10/2016) היו ימי פגרת בית הדין, אשר אינם נמנים עם ימי עיכוב ההליכים שבחוק.
  2. כאשר יחידת הסיוע האריכו את מועד הפגישה מיום כ"א בחשון תשע"ז (22/11/2016) ליום כ"ח בחשון תשע"ז (29/11/2016) והוסיפו בסעיף 6 להודעתם כי "דינה של הזמנה זו דינה כהזמנה לבית הדין", הרי שיש לראות בכך משום הארכת תקופת עיכוב ההליכים על ידי יחידת הסיוע בעוד שבעה ימים, בנוסף לארבעים וחמישה הימים הקבועים, וזאת בהתאם לסמכותם לפי סעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכים משפחה. דהיינו ארבעים וחמישה ימי עיכוב ההליכים הקבועים בחוק + שבעה ימים עיכוב שהאריכה יחידת הסיוע + חמישה עשר ימי 'צינון', שהם בסה"כ שישים ושבעה ימים שבהם האיש היה מנוע מלהגיש את תביעותיו.
  3. לאור זאת, לטענתה, הרי ששתי התביעות שהגישו הן האיש אל בית הדין והן האישה אל בית המשפט, דינן להתבטל. ואילו הגשת התביעה השנייה שהגישה האישה אל בית המשפט ביום כ"ו בתמוז תשע"ו (01/08/2016), נעשתה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים ותקופת הצינון, ולאחר תקופת חמישה עשר הימים הנותנים קדימה למגיש בקשת יישוב הסכסוך, ולכן סמכות הדיון בעניינים הכרוכים הוקנתה בעקבות כך לבית המשפט, ולא לבית הדין.

טענותיו העיקריות של האיש בעניין הסמכות

  1. ימי הפגרה נמנים בתוך ימי עיכוב ההליכים שבחוק, ואין לראות בדחיית מועד פגישת המהו"ת על ידי יחידת הסיוע כהארכת מועד, ואין הוא רואה בדחיית הזימון לפגישת המהו"ת כהארכת המועד, ולכן הגשת התביעה על ידי האישה אל בית המשפט ביום כ"ח בחשון תשע"ז (29/11/2016) היתה בתוך תקופת חמישה עשר הימים שבהם רק מגיש הבקשה יכול להגיש את תביעותיו, ולכן תביעה האישה בטלה. ואילו תביעתו של האיש אל בית הדין, שהגיש באותו יום תפסה סמכות בבית הדין, ואילו תביעתה המאוחרת של האישה ביום כ"ו בתמוז תשע"ו (01/08/2016) לא הקנתה סמכות לבית המשפט לדיון בעניינים אלו.
  2. עוד מלין האיש, על התנהגות חסרת תום הלב, בכך שנמנעה לשתף פעולה בפגישת המהו"ת ונמנעה לדווח לאיש על הגשת תביעתה אל בית המשפט.

דיון והכרעה

מוסכמת על כל הצדדים העובדה כי האיש הגיש את בקשתו ליישוב סכסוך אל מזכירות בית הדין הרבני ביום י"ט באלול תשע"ו (22/09/2016).

בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה–2014 (להלן: "חוק להסדר התדיינויות") נקבע:

"בתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים – אם הוארכה […] וכן ב־15 הימים שלאחר תום התקופה כאמור […] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית."

על כן ברור כי המועד הקובע על פי חוק לתום תקופת 'עיכוב ההליכים' הוא מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. עוד יש לקחת בחשבון כי על פי סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981: "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין", ולכן ארבעים וחמישה הימים או שישים הימים מתחילים להיספר מהיום שלמחרת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.

מאחר שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה ביום י"ט באלול תשע"ו (22/09/2016), הרי שתום ארבעים וחמישה יום אלו היה ביום ה' בחשון תשע"ז (06/11/2016), ותום תקופת שישים הימים בהגשת הבקשה היה ביום כ' בחשון תשע"ז (21/11/2016). יוצא כי הן מועד ההזמנה אל פגישת המהו"ת ביחידת הסיוע ליום כ"א בחשון תשע"ז (22/11/2016), והן הפגישה השנייה שנדחתה ליום כ"ח בחשון תשע"ז (29/11/2016) היו לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים שמאפשר החוק.

לגבי טענת האישה כי ימי הפגרה אינן נכללים במניין ארבעים וחמישה הימים הקבועים בחוק, יש לדחות טענה זו על הסף. זאת מאחר שלשון סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות ברורה, ולפיה "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה", ובדומה להוראת תקנה 5 לתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג-2013.

גם את טענת האישה כי יש לראות בהודעת דחיית פגישת המהו"ת כהארכה של תקופת עיכוב ההליכים נוספת של שבעה ימים על ידי יחידת הסיוע, המוסמכת לכך, יש לדחות משלושה טעמים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו:

א. ראשית, עצם עיכובו של אדם על ידי החוק מהגשת תביעותיו אל ערכאות המשפט – יש בו פגיעה יחסית בזכות היסוד שלו לגישה לערכאות, ועל כן יש לפרש פגיעה זו בצמצום ובצמוד ללשון החוק, ולא להרחיבה מעבר לכך. בסעיף 3(ה) נקבע כי תקופת ארבעים וחמישה הימים של עיכוב ההליכים יכולה להיות מוארכת ל"שישים ימים – אם הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3)", ובסעיף 3(ב)(3) נקבע: "כל פגישות המהו"ת יתקיימו בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום הגשת הבקשה, ואולם יחידת הסיוע רשאית להאריך את התקופה, פעם אחת, בחמישה עשר ימים בהודעה לערכאה השיפוטית ולצדדים". יוצא אם כן, שעל הודעת יחידת הסיוע המאריכה את תקופת עיכוב ההליכים בחמישה עשר יום להיות ברורה ומפורשת, ולא במשתמע, וכל שכן לא בלשון מסופקת. במקרה דנן ההודעה שקיבלו הצדדים הייתה רק על דחיית הפגישה, ולא על הארכת מועד עיכוב ההליכים, וכך יש לפרשה.

ב. זאת ועוד, תקופת הארכה של עיכוב ההליכים על ידי יחידות הסיוע, לפי הוראת סעיף 3(ב)(3) לחוק, יכולה להיות אך ורק בתוך מסגרת שישים הימים שממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. במקרה דנן, כאמור, הן מועד הפגישה הראשונה והן מועד הפגישה שנדחתה בשבעה ימים היו לאחר תקופת שישים הימים ממועד הגשת הבקשה. על כן, גם אילו יחידת הסיוע הייתה מוציאה הודעה מופרשת להארכת תקופת עיכוב ההליכים למשך שבעת הימים עד למועד הפגישה החדש – לא הייתה להארכה כזו כל תוקף.

ג. מעבר לכל זאת, במקרה דנן אין מדובר כלל בדחיית פגישה או כל הודעה אחרת מאת יחידת הסיוע, אלא בדחיית פגישה שנעשתה על ידי מזכירות בית הדין הרבני. אגב, לא ברור לנו מה הביא את מזכירות בית הדין לדחות את מועד הפגישה. על כן, על פי החוק, כמובא לעיל, רק יחידת הסיוע מוסמכת להאריך את תקופת עיכוב ההליכים בחמישה עשר יום, וזאת כאמור, רק בתוך מסגרת שישים הימים ממועדה הגשת הבקשה, ועל ידי הודעה מפורשת.

כאן המקום להעיר, כי לפי תקנה 3(א) לתקנות להסדר התדיינויות, תפקידה של מזכירות בית הדין הוא למסור לצדדים את ההזמנה לפגישה המהו"ת הראשונה והמידע הנלווה אליה, ותו לא:

"מזכירות הערכאה השיפוטית תמציא למבקש הזמנה לפגישת המהו"ת הראשונה ערוכה לפי טופס 2 שבתוספת וכן דברי הסבר על הליך הבקשה ליישוב סכסוך, ועל פגישות המהו"ת ביחידת הסיוע שליד הערכאה השיפוטית."

לכן, אם לאחר מסירת הזימון מי מהצדדים מבקש לשנות את המועד שנקבע, עליו לפנות לשם כך ישירות אל יחידת הסיוע ולתאם זאת עמה. כמו כן, כאמור לעיל, כל פגישות מהו"ת אמורות להתקיים לפי הוראת סעיף 3(ב)(3) בתוך ארבעים וחמישה או שישים יום שממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. רק פגישות מהו"ת אלו המתקיימות במסגרת התקופה שהקציב להן החוק דינן "כדין הזמנה לדיון בבית המשפט", לפי סעיף 3(ב)2 לחוק. לכן פגישות מהו"ת המתקיימות לאחר תקופת עיכוב ההליכים, לא נכון יהיה לכתוב בטופס ההזמנה אליה כי "דינה של הזמנה זו דינה כהזמנה לבית הדין", ועל פקיד מזכירות בית הדין למחוק שורה זו.

יש לציין כי בהתנהלותה של האישה, בכך שסירבה לשתף כל פעולה עם יחידות הסיוע ופעולותיה כדי לנטרל את הליך המהו"ת, התנהלה האישה באופן הסותר ומנוגד לכל מטרתו ותכליתו של החוק, כלשונו של סעיף 1 לחוק: "מטרתו של חוק זה לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית". כמן כן, כי ישנו גם חוסר תום לב בהתנהלות האישה בכך שנמנעה לעדכן את האיש על הגשת תביעתה אל בית המשפט, שעה שזה בא אל יחידת הסיוע כדי ליישב את הסכסוך בדרכי שלום.

החלטה

לאור כל האמור מוחלט כדלהלן:

בית הדין קובע כי ענייני תביעת הגירושין שהגיש האיש ביום כ' באדר תשע"ו (29.2.2016) וכל הנכרך אליה נמצאים בסמכותו של בית הדין.

אנו מתירים פרסום החלטה זו אחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ח בשבט התשע"ז (14.2.2017).

הרב יוסף גולדברג – אב"ד                       הרב דוד בירדוגו                                   הרב מרדכי רלב"ג

קרא עוד ←
תביעה וכריכה כנות ו'כדין' – מהן? כריכת מזונות ילדים לאור הפסיקה

תביעה וכריכה כנות ו'כדין' – מהן? כריכת מזונות ילדים לאור הפסיקה

תיק 1064084/2

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל י' בן שמעון, הרב יאיר לרנר

התובע:         פלוני   (ע"י ב"כ טו"ר יצחק ברקוביץ)

נגד

הנתבעת:           פלונית  (ע"י ב"כ עו"ד יעל עוז)

הנדון: תביעה וכריכה כנות ו'כדין' – מהן? כריכת מזונות ילדים לאור הפסיקה

החלטה

לפנינו בקשה להכרעה בשאלת הסמכות של בית הדין במזונות הילדים שנכרכו בתביעת הגירושין של הבעל.

שני פנים להכרעה שלפנינו:

הפן ה'טכני' – האם התקיימו התנאים הדרושים לכריכה?

והפן המהותי – האם אפשר לכרוך מזונות ילדים?

רקע

בתאריך א' בשבט תשע"ו (11.1.16) פתח בעל תביעת גירושין ובכרוך לה תביעת רכוש מזונות ומשמורת. תוספת הבהרה בעניין הכריכה התקבלה מאת ב"כ הבעל בתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ו (3.4.16).

בדיון בתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ו (3.4.16) וכן בכתבי הסיכומים שהוגשו לבקשת בית הדין טענה באת כוח האישה כי הסמכות בנידון דידן אינה מסורה לבית הדין וזאת מחמת תביעת גירושין שאינה כנה, כריכה שאינה כנה וכריכה שאינה כדין.

בא כוח הבעל, לעומתה, מכחיש מכול וכול וטוען שהתביעה הוגשה כדת וכדין, ומשכך הסמכות נתונה לבית הדין.

יש לציין כי האישה הגישה בבית המשפט בקשה למזונות זמניים, ובית המשפט ממתין עם הכרעתו עד לפסק דין בנושא הסמכות בהתאם.

טענות ב"כ האישה

ב"כ האישה טוענת שבמקרה דנן לא הייתה תביעת גירושין כנה. היא מסתמכת על כך שהבעל לא המציא לידי האישה את כתב התביעה מיד לאחר הגשתה, על כך שהבעל המשיך להתגורר באותה דירה עם האישה לאחר תביעת הגירושין, ועל כך שהבעל ניהל משא ומתן במקביל לתביעת הגירושין.

בנוסף, טוענת באת כוח האישה כי גם כריכת המזונות אינה כנה. לדעתה, מאחר שהבעל לא ציין את סך הכנסותיו המלא ואת הפרטים המלאים של רכושו, די בזה כדי ללמד שהבעל מעוניין להטעות את בית הדין ולפיכך דין הכריכה להתבטל.

בנוסף, טענה באת כוח האישה לפגם בתנאי השלישי והוא כריכה כדין. לדעתה, מאחר שהבעל לא פירט את נכסיו המלאים ואת הכנסתו המלאה וכן בשל אי־פירוט של מזונות הילדים לא התקיימה כריכה כדין.

משכך, מבקשת באת כוח האישה לקבוע כי אין לבית הדין סמכות בעניין מזונות הילדים.

דיון והכרעה

המסגרת המשפטית

סמכותו של בית הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין נגזרת מכוח הוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953 (להלן גם: חוק השיפוט), שלפיה:

"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."

סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אף אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי. וכלשונו:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג."

מטרת הסעיף היא לאפשר לבעל הדין לרכז את ההתדיינות בתחומי המחלוקת השונים במסגרת דיונית אחת בבית הדין הרבני, ולהעניק לבית הדין סמכות להכריע בכל עניני הגירושין תחת קורת גג אחת (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו (2) 625, 669, ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו 1457 (להלן: פרשת רון), 1466).

כידוע, כדי למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על ידי אחד מבני הזוג יצרה הפסיקה את המבחן המשולש: תביעת גירושין כנה, כריכה כנה, וכריכה כדין.

"בהגשת תביעת גירושין הכורכת את עניין המזונות לא סגי כדי למנוע דיון באותה סוגיה ממש לפני בית המשפט המחוזי כי תנאי הוא, כעולה מפסיקתו של בית משפט זה, שתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין הרבני היא כנה, שעניין המזונות נכרך בה כדין וכי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה" (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי. וראה בג"ץ 8497/00 פייג־פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132; ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד (4) 155, 157; בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם)).

הצורך בבדיקת הכנות הוסבר בדברי השופט זילברג:

"אם התביעה רק כסות עיניים להשמיט את הסמכות מתחת רגלי בית המשפט האזרחי אין היא מצליחה בהשמטה זו ובית המשפט עדיין מוסמך לדון בתביעת המזונות" (ע"א, 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ).

"בית המשפט קבע את מבחני הכריכה כדי שתביעת הגירושים לא תשמש כסות עיניים בלבד" (ראה א. רוזן צבי. עיוני משפט כרך יד, וראה ע"א 118/80).

הווה אומר, מטרת הבדיקה היא לקבוע שתביעת הגירושין הייתה אכן במטרה להתגרש ולא כדי לסכל יתרון משפטי מהצד השני אף שאין בכוונתו להתגרש בשעת הגשת התביעה.

בדיקת הכנות, לפיכך, תיעשה בדרך של בחינה אם אפשר להסיק מתוך מכלול התנהגותו של הבעל על חוסר כנות.

מן הכלל אל הפרט

לאחר העיון, בית הדין אינו רואה בכל האמור כדי להפקיע את הסמכות מבית הדין, וכדלהלן.

תביעת גירושין כנה

לעניין טענת באת כוח האישה כי הבעל לא המציא את כתב תביעת הגירושין לידי האישה כדין, ומשכך יש לראותה כתביעת גירושין בלתי כנה: הנה, לפי תקנות הדיון לא מוטל על צד המגיש את התביעה ליידע את הצד השני (תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, פרק ד). מזכירות בית הדין היא המוסרת את כתב התביעה לידי הצד השני, ומותר היה לו לבעל לסמוך על כך.

מעיון בנתוני הדיוור של בית הדין הרבני עולה, שאכן כך נהגה מזכירות בית הדין.

כתב התביעה נשלח על ידי מזכירות בית הדין לאישה ואף צוין שכתב התביעה נמסר. וכך: ברור שלא הייתה כוונה על ידי מאן דהו להסתיר את פרטי כתב התביעה מן האישה.

להלן פרטי הדיוור כפי שעלו על מסך בית הדין:

"1064084/1 כתב תביעה – 11.1.2016 11.1.2016 – נשלח על ידי הדואר"

24.1.2016 16:01      נתניה                נמסר

24.1.2016 07:50      נתניה                יצא לחלוקה בידי שליח

20.1.2016 11:50      נתניה                הושארה הודעה במען, ליצירת קשר עם המוקד

20.1.2016 11:33      נתניה                יצא לחלוקה בידי שליח

19.1.2016 18:30      נתניה                בטיפול המוקד המוסר

19.1.2016 12:20      נתניה                יצא לחלוקה בידי שליח

12.1.2016 06:58      נתניה                התקבל במוקד

11.1.2016 18:31      מיון ארצי          נותב לנתניה

למרות האמור, הרי שהפסיקה הראתה שגם בתביעת גירושין בבית הדין יש חובת המצאה. פסיקת בית המשפט בעניין רגב (מ"א 1660/94 (ת"א) אריאלה רגב נ' חגי רגב) דרשה חובת המצאה גם מהתובע בבית הדין הרבני.

בית הדין סבור כי אין הכוונה להמצאה פורמלית של כתב התביעה הפיזי לידי הצד השני, אלא להמצאה מהותית וליידוע הצד השני על פתיחת תביעת הגירושין. על רקע זה יש להבין את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 3343/97 (א' וו' נגד א' א') שלפיה רק במקרי קיצון אפשר יהיה לראות באי־המצאה של כתב תביעה ניסיון להסתרה ולחוסר כנות, כגון במקרה שבו הייתה העלמה מכוונת של הגשת התביעה באופן של סיכול היכולת של הצד השני להיוודע לתביעה או כגון אי־גילוי על התביעה במשך זמן ממושך ולא סביר (וראה בר"ע 173/82 כהן נ' כהן, וראה בר"ע 182/77 ספני נ' ספני).

הסבר זה שהכוונה בראיית אי־המצאה כחוסר כנות היא למקרה של העלמה מכוונת, מקבל חיזוק בדברי בית המשפט בבג"ץ 58/08 (פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה):

"שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום לב המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות. בחינת תום הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה."

עולה מהאמור שאין באי־ההמצאה גרידא מצד התובע להקים עילת חוסר כנות. יש צורך שהדבר ייעשה במכוון, מתוך מגמת הסתרה או באמצעות פעולה כוחנית של סיכול מידע.

בנידון שלפנינו לא התברר כי אכן הייתה הסתרה מכוונת של הגשת כתב התביעה, אלא – לכל היותר – פסיביות שנסמכה על הנוהג של מזכירות בית הדין להזמין את הצדדים לדיון וכפי שמצוין בתקנות הדיון. לפיכך, אין לראות בכך משום חוסר כנות בתביעת הגירושין.

כאמור, המזכירות שלחה את כתב התביעה ועל פי נתוני הדיוור כתב התביעה נמסר לידי הנמענת.

גם העובדה שהבעל התגורר עם האישה באותה דירה עד כחודש לאחר תביעת הגירושין אין בה כדי להעיד על חוסר כנות של הבעל בתביעת הגירושין שלו. כדי לאבחן חוסר כנות יש צורך בגיבוי של התנהגות הסותרת מהותית את תביעת הגירושין – קניית מתנה יקרה, מכתבי אהבה או בילוי משותף (וראה תמ"ש 037841/09 (ש' י' נגד ש' י') שתביעת גירושין במהלך טיפול זוגי תיחשב לחוסר כנות).

במקרה דנן, מאחר שהבעל והאישה לא קיימו יחסי אישות באותו זמן, ישנו בחדרים נפרדים ולא קיימו סדר יום של זוג נשוי, נמצא כי אין פגם בדרישת הבעל לגירושין על אף היותו תחת אותה קורת גג עם האישה במשך חודש נוסף. מגורים משותפים תוך כדי חיכוכים והגשת תלונות או תביעות משפטיות הם מעשים שבכל יום ואין בהם כדי להעיד על חוסר כנות.

גם העובדה כי הבעל הותיר חרך צר של תקווה לחזור ולשקם את חיי הנישואין, אין בה כדי לפגום במידת רצינותו להתגרש במקרה שהפתח הקלוש הנ"ל לא יתממש.

בעניין זה די להזכיר מה שנקבע בבג"ץ מאירוביץ (ע"א 120/62) כי:

"העובדה כי הגירושין נתבעו על ידי הבעל באורח חילופי, דהיינו במקרה בו האישה לא תסכים לשלום בית, עדיין אינה שוללת מתביעת הגירושין את הכנות שבה."

ובהמשך:

"כך נוהגים בתי הדין כמעט בכל מקרה ומקרה, תחילה הם מנסים לפשר בין בעלי הדין, ורק כאשר נוכחים לדעת כי גבה טורא ביניהם הם פוסקים גירושין […] תביעת הגירושין היא אפוא תמיד חילופית."

לאור האמור אין לראות בדברי הבעל בעניין הסיכוי התיאורטי לשלום סתירה לכנות תביעת הגירושין.

כריכה כדין

עוד טענה האישה כי כריכת המזונות לא נעשתה כדין, מאחר שלא פורטו צרכי הילדים החודשיים ולא הורחבו הפרטים בעניין.

טענה זו דינה להידחות. הצורך בנקיבת סכום המזונות כדי להוכיח כנות כבר נדחתה בבג"ץ ע"א 198/82 (דותן נ' דותן) ונקבע שיש צורך רק בבדיקה אם הבעל מעוניין לשלם את חובו אם יחויב בו. לעניין זה יפים דברי פסק הדין שם לכאן:

"הכנות אינה מתייחסת לרצונו של הבעל לשלם מזונות, אלא לכנות הכריכה, דהיינו אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות."        

בנוסף לכך: במקרה דנן הבעל כתב במפורש סכום מזונות שלדעתו די בהם למכלול צורכיהם של הילדים, מה שיכול לשמש אף כראיה פוזיטיבית להוכחת כנות מצדו (על פי ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר).

אם לאישה יש דרישות נוספות, הן שייכות לחלק הדיוני של התביעה ולא לחלק המקדמי של קניית סמכות.

כריכה כנה

עוד טענה באת כוח האישה כי הכריכה מחוסרת כנות מפני שהבעל השמיט בכתב התביעה חלק מרכושו, וכמותו גם חלק מהכנסתו.

גם עניין זה אין די בו לפגום בתהליך הכריכה. מאחר שהבעל פירט את עיקר רכושו הרלוונטי לתביעה, וכמותו גם את רוב הכנסותיו, גם לו נניח שהיה פגם וחוסר דיוק בפירוט של הרכוש של הבעל, אין בזה כדי לפגום במידת הכנות של הכריכה.

וראה פסק בית הדין הגדול בעניין (שורת הדין כרך יג עמוד שעד):

"הכלל בדברים אלו ברור: העלמת פרטים מתוך כוונת זדון יכול לפגום בכריכה. אי מילוי פרטים שלגביהם נאמרו דברים כלליים שאינם מפורטים וניתן להשלים את החסר יכולים לבוא על תיקונם אחר כך."

בעניין זה ראה פסק בג"ץ בע"א 423/79 (צברי) שלפיו אין באי־פירוט נכסים סתירה לכנות כל זמן שאין 'עניין חריג' ומשמעות נסתרת להשמטת הנכס.

בענייננו, הנכס שהושמט היה שייך לבעל מלפני הנישואין ואינו נכלל באיזון המשאבים כלל, והילכך אין לייחס להשמטתו כוונת חוסר כנות.

וכן בע"א 739/87 (חדוה בבלי נ' שמואל בבלי, לא פורסם) שבו נפסק על ידי כבוד הנשיא:

"אינני מקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תיבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא."

לשאלה זו התייחס גם בית המשפט העליון בע"א 617/78 (בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פד"י לג (1) 696). שם נפסק: "היעדר פירוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית הדין הרבני ועניין זה יכול לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם."

כמו כן נפסק על ידי כבוד השופט טל בע"א 1565/94 (מנדלברג, פד"י מט (5) 174, 171 ליד האות ב): "[…] זאת ועוד אף כתב תביעה אשר אינו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות."

נכונים הדברים לענייננו לאור העובדה שהבעל לא ניסה להסתיר פרטים אלו במהלך הדיון אלא אדרבה השלים את בירור הדברים בדיון שהתקיים בתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ו (3.4.16).

כמו כן יש לציין שהבעל התובע סובל ממוגבלות קוגנטיבית מסוימת, וכמו שכתב בא כוח הבעל בסיכומיו. כאשר הבעל מילא את פרטי כתב התביעה לא היה עדיין מיוצג, והוא נהג כמיטב הבנתו, ועל כן יש בדבריו גם כמה שגיאות כתיב. אולם ברור שהוא ציין את הפרטים כפי שציין למיטב הבנתו, והשתדל לדייק בפרטים, תוך ציון סכומים מדויקים של משכורתו וכו'. אין לראות בחוסר פרט זה או אחר, משום העלמה בזדון של הפרטים.

בנוסף לאמור יש לציין שבאת כוח האישה אינה מבקשת להשמיט את הסמכות מידי בית הדין בענייני הרכוש בטענה זו של חוסר כנות. בקשת באת כוח האישה התייחסה רק לכריכת המזונות וטענה לבטלות הכריכה מחמת חוסר הכנות בתביעת הרכוש אף על פי שלעניין כריכת הרכוש עצמה אין באת כוח האישה רואה כל חיסרון בכריכה!

מסתבר שהאישה, מסיבותיה שלה, בחרה להשאיר את הסמכות בענייני הרכוש בבית הדין ולהעביר את הסמכות בענייני המזונות לבית המשפט.

נראה שהפיצול בטענות בעניין הכריכה בנושא זה כאשר תביעת הרכוש החסרה היא הבסיס לחוסר הכנות הנטען בנוגע למזונות, בעוד תביעת הרכוש עצמה נשארת כרוכה – בו עצמו יש חוסר כנות ודינה של טענה זו להידחות.

סמכות בית הדין הרבני בכריכת מזונות קטינים

אף שהנידון דלהלן לא הועלה בין הטענות של ב"כ האישה. יתרה מזאת, באת כוח האישה הסכימה עם עמדת בית הדין כי ככל ויש כנות בכריכה קנה בית הדין סמכות, וכפי שכתבה בסיכומיה:

 

"[…] כפי שציין בצדק כבוד בית הדין בדיון שהתנהל לפניו בתאריך 3.4.16 […] הרי פסיקה חדשה של בית המשפט העליון שינתה את ההלכה הקיימת בדבר סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות הילדים כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים […] במסגרת הדיון טענה הח"מ [= ב"כ האישה] כי הסמכות לדון במזונות הקטנים, במקרה זה, אינה נתונה לבית הדין הנכבד מחמת תביעת גירושין לא כנה ומחמת כריכה לא כנה בפרט בעניין מזונות הקטנים."

מכל מקום נראה להרחיב קצת את היריעה בעניין אקוטי זה של סמכות בית הדין הרבני במזונות הילדים, וכדלהלן.

קניית סמכות על ידי בית הדין הרבני בעניין מזונות ילדים יכולה שתיעשה מכוח שני סעיפים שונים:

מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע:

"בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ־ישראל 1922–1947' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך" –

כאשר בין ענייני המעמד האישי נמצאים מזונות הקטינים ולפיכך החוק חל לגביהם. נוהל זה הוא הנוהג הנפוץ על פיו נהגו בתי הדין לדון בעניין מזונות הקטינים.

ומכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע כי:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

לשון החוק בסעיף 3 מורה כי לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות הילדים כאשר אלו נכרכות כדין עם תביעת גירושין. להבדיל מסעיף 9, שימוש בסעיף זה אינו מצריך הסכמה של הצד השני ובלבד שתיעשה הכריכה בכנות וכדין.

ברם, פסיקת בית המשפט העליון בעניין שרגאי (בר"ע 120/69. וראה גם ע"א 47/62 בייטר נ' בייטר) שינתה תפיסה זו ואבחנה בין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים למזונות מהורים בבית המשפט לבין אפשרות התביעה על ידי ההורה להשבת הוצאותיו למזונות הילדים. להלן ציטוט מפסק הדין האמור:

"כידוע, ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 […] אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת יציאות. התביעה שונה מתביעת ההורה לא רק מבחינת מהותה, אלא גם מבחינת בעלי הדין העומדים בפני בית המשפט או בית הדין ומתדיינים. שבו בזמן שבמקרה הראשון מתדיינים ההורים בינם לבין עצמם, מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע […]

תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על ידי האם ובין על ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל."

לפי הלכת שרגאי מסגרת הסמכות של בית הדין מוגבלת לדיון עבור תביעת השבת הוצאות של ההורה שהקטין נמצא במשמורתו מן ההורה השני, מאחר שבמסגרת זו הדיון הוא בין שני ההורים ויכול הוא להיכרך לתביעת הגירושין ביניהם.

נמצא על פי הלכה זו, שלעולם שמורה לקטין הזכות לשוב ולפתוח את נושא המזונות בבית המשפט במסגרת תביעה עצמאית למזונות והוא אינו כבול להסכם שערכו הוריו. שהרי המסגרת הדיונית בבית הדין היא בין שני בני הזוג והיא נוגעת להשבת הוצאות, אך הקטין עצמו מעולם לא היה צד להליך ולפיכך אין מניעה שיפתח תביעת מזונות בשמו הוא בכל ערכאה שיבחר.

במשך שנים נהגו בתי הדין על פי עיקרון זה. אך בשנים האחרונות נראה שמגמת הפסיקה מכוונת לרוח חדשה המאפשרת כריכת מזונות קטנים בבתי הדין.

כך כתבה נשיאת בית המשפט דהיום, מ' נאור בבג"ץ 6929/10 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול 2013, להלן: בג"ץ 6929/10), בפסקאות 13, 18 ו־24:

"[…] אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן)). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט).

[…] ראשית, כפי שציינתי לעיל, הסמכות לדיון במזונות ילדים בבית הדין הרבני יכולה להתבסס על שלושה אדנים חלופיים: כריכה כדין, הסכמת הצדדים, או סמכות נלווית (נמשכת). בהעדר כריכה ובהעדר הסכמה – ואלו הם פני הדברים בענייננו – מקור סמכותו של בית הדין לדון בתביעה להפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות יכול להימצא בסמכות הנמשכת, ובה בלבד.

[…] אם תישמע דעתי נקבע שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות. ואולם בהעדר כריכה, בהעדר הסכמה בין הצדדים להקנות את הסמכות לבית הדין הרבני, ובהעדר דיון לגופו של ההסכם שבין הצדדים, לרבות בסוגיית מזונות הילדים – מצוי עניין מזונות הילדים מחוץ לגדרי סמכותו של בית הדין."

וכך גם בדבריה של השופטת ע' ארבל באותו פסק דין:

"אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור […] כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות […]"

על דרך זו כתבה הנשיאה כיום, השופטת נאור, גם בבג"ץ 8533/13 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול 2014, להלן: בג"ץ 8533/13, פסקה 29):

"בכך נבדלת סוגיית ברית המילה מסוגיות אחרות, אשר נפסק כי הן בנות כריכה בתביעת הגירושין, כדוגמת המשמורת הפיזית, קביעת נטל הוצאות המחייה של ילדי בני הזוג המתגרשים זה מזה […] סוגיות אלה קשורות במהותן, באופן ישיר ואמיץ, בהליכי הגירושין והכרעה בהם מתחייבת מעצם שינוי הנסיבות הנובע מהגירושין […] הפקעת הנישואין מצריכה גם קביעה בעניין מזונות הילדים, שכן כבר אין בנמצא קופה משותפת."

בדומה לכך פסק לאחרונה גם השופט נ' הנדל, בבג"ץ 5933/14 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול): "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה."

 עם זאת מוסיף השופט הנדל ומבהיר כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני, "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני", כשהוא מפנה אל פסק 4407/12, שיובא להלן, ואל המשך דבריה של הנשיאה נאור בפסק דינה דלעיל.

כנגד פסק דינו של השופט הנדל הוגשה בקשה לדיון נוסף (דנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני), בטענה כי יש בפסק דינו של השופט הנדל, המאפשר כריכת מזונות ילדים, משום שינוי הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון מקדמת דנא, בלא שהוקדש לשם כך דיון ממצה ומספק. נשיא בית המשפט (דאז) א' גרוניס דחה את הבקשה והבהיר כי למעשה אין סתירה בין האמירות השונות ולא שונתה ההלכה העקרונית בנושא זה, ועם זאת, כפי שהתבטאו שופטי העליון, עדיין מוסמך בית הדין לדון בתביעת מזונות הנכרכת אל תביעת הגירושין.

ואלו דבריו:

"בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה […] בפסק הדין אף לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, כנטען על ידי העותרת. כפי שנפסק, ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים (ראו, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, 158 (1980)). אולם, עוד כפי שנפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא אפוא במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים (שם; וראו גם, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171 (1969); בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פיסקה 30 לחוות-דעתה של המשנָה לנשיא מ' נאור (‏29.6.2014))."

מכאן הפנה הנשיא (דאז) גרוניס אל פסק הדין בבג"ץ 4407/12 (פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, להלן: בג"ץ 4407/14) וקשר נושא זה של כריכת תביעת המזונות בבית הדין הרבני אל הכללים אשר נקבעו בבג"ץ זה:

"באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני."

אכן, דברי הנשיא גרוניס לכאורה אינם מובנים. הרי מן המקובץ בפסק הדין המעורער והקודמים לו שהובאו לעיל עולה כי לבית הדין הרבני יש סמכות לדון לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכיצד עולה הדבר בקנה אחד עם הלכת שרגאי שעל פיה נהגו כל השנים.

נראה שאת יישוב דברים אלו אפשר למצוא בדברי הנשיא גרוניס עצמו בציונו לבג"ץ 4407/12 (פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים). בפסק הדין ההוא שינה השופט עמית את הבחינה הנדרשת באפשרות של תביעה מחודשת של הקטין. במקום מבחן פרוצדוראלי כפי שהיה נהוג עד אותו זמן, אם התביעה היא בשם האם או בשם הקטין, נקבע המבחן המהותי לפיו תיבחן השאלה אם התקיים דיון משמעותי ורציני לגופו של עניין בצרכי הקטין ואפשרויות תשלום המזונות עבורו. אם התשובה חיובית לא ייפתח דיון מחודש בשאלה זו, אף לא בבית המשפט.

ואלו דבריו:

"הגישה בהלכת עברון, המדגישה את המבחן הפרוצדוראלי, השתנתה עם חלוף הזמן לגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי. על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם."

מתוך דברי השופט עמית עולה, שיש חשיבות פחותה לשאלת המתדיינים – אם זו האם או הילד, ועיקר החשיבות נתונה לשאלה העקרונית – אם התקיים דיון בצרכי הילד עצמו. במקרה שהתשובה חיובית לא ניתן יהיה להפקיע את הסמכות של הערכאה הראשונה שדנה בכך.

ועוד שם:

"התביעה העצמאית אינה עצמאית כלל: ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית."

כאמור, הנשיא גרוניס הפנה לפסק הדין האמור, כרוצה לומר: אין לנו עניין יותר לעסוק בשאלות הסמכות הקדם דיוניות, אין לדון בשאלת הבעל דין הפורמלי החתום על כתב התביעה, (כנראה מאחר שנעשה שימוש ציני בתביעות האם כביכול בשם הילדים), מעתה המהות היא זו שתקבע אם אכן יש לקטינים סיבה לתביעה מחודשת של מזונותיהם. רק אם לא התקיים דיון מעמיק בעניינם או לחילופין כאשר הכרעת הדין גובלת בחוסר מידתיות קיצונית יוכלו הקטינים לפתוח בתביעה עצמאית.

משכך, אפשר לומר כי היטשטש הגבול המלאכותי שנעשה בהלכת שרגאי בין מזונות ישירים לילדים לבין תביעת השבת הוצאות, שכן גם לאור הלכת שרגאי אפשר היה לתבוע השבת הוצאות עתידיים כפי העולה מהניסוח שם:

"ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין."

לאמור: אין נפקות מעשית מהותית בין התביעות על אף השוני בכותרת הדיונית. הנפקות העיקרית הייתה רק לעניין הפורמאלטיקה של התביעה – שמאחר שהתובעת היא האם, הקטין יכול לעולם לתבוע תביעה עצמאית.

כאמור, השוני הפורמלי היווה את הבסיס להלכת שרגאי שלפיה אין בית הדין הרבני קונה סמכות במזונות ילדים.

לפיכך, לאחר ששונתה הגישה כאמור, והמדד הקובע אינו הצד הפורמלי של הדיון אלא התוכן והמהות של הדיון. שוב אין מקום להכרעה זו וגם במקרה שהאם היא זו שתבעה בשמה היא – ככל שתוכן הדיון יהיה זהה לדיון שבו הקטין יהיה התובע, אין מקום לשמוט את הסמכות מידי בית הדין הרבני.

המובן מהאמור, שאף על פי שסמכות בית הדין מתפרסת רק על תביעות שבין בני הזוג, מאחר שמהות הדיון בעניין מזונות הילדים ככלל זהה למהות ותוכן הדיון העצמאי של תביעת מזונות הקטינים, לפיכך יש לראות בחיוב את אפשרות הכריכה וקניית הסמכות לבית הדין.

כמובן, אין בכל האמור למנוע מהקטינים לתבוע תביעה עצמאית למזונותיהם במובן הפורמלי של המשפט. אך הדיון בעניין זה ייקבע לאור הממצאים שנעשו בדיון בין בני הזוג ובבחינה מדוקדקת של צרכיהם לראות אם נתקיימו בדיון הראשוני.

די באמור כדי להבין כיצד מתיישבת החלטת הבג"ץ האמורה עם קביעת הנשיא גרוניס כי "בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה".

ואכן, בתי הדין ברחבי הארץ כבר עשו "מעשה בית דין" כפי הרוח העולה מן ההחלטות האחרונות של בג"ץ וקבעו כי יש סמכות למזונות ילדים שנכרכו כדין לתביעת גירושין. (ראה החלטות: ביה"ד ת"א בתיק ‏1045103/2; ביה"ד הרבני חיפה בתיק 1048776/4 וביה"ד נתניה בתיק 1005225/1 וכן גם בהכרעת ביה"ד הגדול בתיק 936295/1).

גם בתי המשפט, בחלקם, אימצו גישה זו.

ראה האמור בהרחבה בתמ"ש 58482-07-15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים, כב' השופט ערן שילה, לא פורסם), שם צוטט מרמ"ש (מחוזי חיפה, כב' השופט ג'יוסי) 4566-12-14 (ד' נגד א' (26.7.15)):

"יחד עם זאת ובהתייחס לפסק הדין בבג"ץ הנ"ל, סבורני כי יש בדברי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' גרוניס בדנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני ובית הדין הרבני (23.12.14) הסיר את אותה אי־בהירות בנושא שהתעורר בעקבות בג"ץ 5933/14 והבהיר כי ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים כפי שנפסק עוד בעבר, אולם כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה" (ההדגשה –  של כב' השופט ערן שילה).

כן ראה האמור בתמ"ש 34853-04-15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים, כב' השופטת אירית בן דור ליבל, לא פורסם):

"אשר לטענתה כי לא ניתן לכרוך מזונות קטינים, אכן אין חולק כי זו הייתה ההלכה עד לא מכבר.

ואולם, כפי שנכתב בהחלטות רבות שיצאו מלפני בתי המשפט למשפחה, במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה ציין בית המשפט העליון כי ניתן לכרוך מזונות קטינים. בפרט לא ניתן להתעלם מהעובדה, שבפסק דין מיום 11.9.14 קבע בית המשפט העליון – בהרכב שלושה – כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה" (בג"ץ 5933/14 פלונית נ' פלוני (11.9.14)), ועל יסוד הכרעה זו גם דחה את העתירה שלפניו. אין אחידות אצל שופטי בתי המשפט למשפחה בפרשנות פסיקה זו של בית המשפט העליון. כפי שהפנו הצדדים בטיעוניהם, ניתן למצוא שופטים המפרשים את החלטות בית המשפט העליון כשינוי ההלכה, ויש הסבורים כי אין אלה אלא אמרות אגב בפסק דין אשר אין בכוחן לשנות הלכה משכבר הימים. אינני קובעת כי משמעות פסיקה זו היא בהכרח שינוי ההלכה, וייתכן כי ההלכה לא השתנתה. ברם, דומני כי כמו לבתי המשפט גם לבתי הדין הרבניים הכוח והסמכות לפרש פסיקה זו ולקבוע אם יש בה לשנות הלכה שמכבר הימים, אם לאו. סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם."

[ור' עוד בהחלטת אב"ד חיפה – הגר"י אושינסקי בתיק 1048776/4, י"ג בכסלו התשע"ו (25/11/2015).]

יפים הם דבריו של ד"ר א' מעוז במאמרו: 'כרוך זה הכרוך על עקבינו, על הכריכה בתביעת הגירושין' (עיוני משפט כרך יד עמוד 113) לענייננו:

"כריכת מזונותיהם של הילדים בתביעת הגירושין בין ההורים לא רק שהיא מוכתבת על ידי לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא אף רצויה, ברוב המקרים, לגופה."

ושם (עמוד 114): "מכל הטעמים האמורים, לא מצאנו לא הצדקה פורמאלית, אף לא עניינית לצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים בעניין מזונות הילדים."

בעניין זה יש גם להדגיש כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 (פייג-פלמן נ' פלמן), ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 (אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו(3) 205 ) – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני.

על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים. רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש או כי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז הוא מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית הבאה להגן על עניינם של הקטינים.

אמנם אין אנו נצרכים לקבוע מסמרות בעניין זה בנידון שלפנינו, שכן כפי האמור, ב"כ האישה הסכימה עם פרשנות בית הדין שפסיקת בג"ץ האמורה מאפשרת כריכה גם במזונות ילדים – טיעוניה התבססו רק על חוסר הכנות, לדעתה, שיש בתביעת הגירושין של הבעל, ומאחר שנקבע לעיל שתביעת הבעל הייתה כנה ושהכריכה נעשתה כדין, נמצא שבית הדין קנה סמכות כדין בעניין מזונות הילדים גם מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

מסקנה

לאור האמור, בית הדין קובע כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית דין זה כדין.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בכסלו התשע"ז (4.12.2016).

הרב אברהם שינדלר                           הרב רפאל י' בן שמעון                                  הרב יאיר לרנר

קרא עוד ←
חוסר סמכות לדון במזונות קטינים לאור כריכה לא כנה

חוסר סמכות לדון במזונות קטינים לאור כריכה לא כנה

תיק 1116471/3

בבית הדין הרבני באר שבע

לפני כבוד הדיינים:

הרב אהרן דרשביץ — אב"ד, הרב עובדיה חפץ יעקב, והרב אברהם צבי גאופטמן

התובע:         פלוני   (ע"י ב"כ […])

נגד

התובעת:       פלונית (ע"י ב"כ עו"ד קלריס דביר)

הנדון: חוסר סמכות לדון במזונות קטינים לאור כריכה לא כנה

פסק דין

בפנינו שאלה של סמכות בית הדין בתביעה של מזונות קטין הכרוכה בתביעת גירושין.

  • רקע עובדתי

ביום ז' באדר תשע"ז (5.3.2017) הגיש הבעל לביה"ד בקשה ליישוב סכסוך, ונקבעה פגישה ביחידת הסיוע ליום ז' באייר תשע"ז (3.5.2017). כחודש לאחר מכן, ביום ט' בניסן תשע"ז (5.4.2017), הגישה האישה בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש, עם בקשה למזונות זמניים כסעד זמני דחוף.

ביום ז' באייר תשע"ז (3.5.2017) התקיימה פגישת מהו"ת והודיעו הצדדים שאינם מעוניינים להאריך את תקופת עיכוב ההליכים.

ביום כ"ו באייר תשע"ז (22.5.2017) הגיש הבעל "תביעה לשלו"ב ו/או לחילופין תביעה לגירושין וכל הכרוך בכך כולל מזונות האישה והבן וביקורי הילד". נקבע דיון ליום ט"ז בתמוז התשע"ז (10.07.2017).

ביום הדיון, טרם הדיון, הגישה האישה לביהמ"ש תובענה למזונות קטין וכן בקשה לקביעת מזונות זמניים.

בדיון, סירבה האישה בתוקף לחזור לבעלה, ודרשה גירושין. הצדדים דנו ובאו להסכמות בעניין ביקורי האב עם הילד, וניתנה בזה החלטה. ב"כ הבעל הציע סכום של 1,350 ₪ למזונות הילד, אך ב"כ האשה התנגדה לדיון בטענת חוסר סמכות. ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים בנושא הסמכות למזונות הקטין.

הצדדים הגישו סיכומים בנושא הסמכות.

  • סמכות בית הדין לדון במזונות קטינים

נושא סמכות ביה"ד במזונות קטינים נידון כבר בארוכה בבתי הדין ובבתי המשפט.

ב"כ אישה כתבה בסיכומיה:

"והרי ידוע כי אין בהגשת התובענה על ידי התובע טרם הגשת התובענה על ידי התובעת כדי לקבוע כי הסמכות נתונה לבית הדין הרבני.

סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים וכפי שאף נקבע בהלכת שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי פ"ד כג(2)) מקדמת דנא: "אין בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה שכזאת אלא לאחר שכל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך"."

וכן כתבה שוב בהמשך הדברים:

"כידוע לבית דין נכבד זה, הרי שלבית הדין הרבני אין כל סמכות לדון בתביעת מזונות קטינים בכריכה עם גירושין בהיעדר כל הסכמה מטעם הקטינים ו/או אמם, כך שהסמכות לדון בענייני מזונות קטינים שמורה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה".

דבריה הנ"ל של ב"כ האישה אינם נכונים, וכפי שיבואר בהמשך. מעשים בכל יום שבית הדין דן במזונות קטינים חרף התנגדות הצד השני.

הסמכות של בית הדין לדון במזונות הקטינים בתביעת גירושין כרוכה, מעוגנת מקדמת דנא בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

בית דין זה כבר האריך בזה בכמה וכמה פסקי דין (ראה: תיק 887430/3 (טרם פורסם); תיק 1035870/1; 1060275/1; תיק 109261/4) לבסס את סמכות בית הדין לדון במזונות הקטינים אף שלא בהסכמת הצד השני.

בשנים האחרונות, אף רוככה העמדה אשר הוצגה בפס"ד שרגאי, אשר מחלק בין "תביעה להחזר הוצאות" לבין "תביעת הילד עצמו" ע"י אפוטרופוס שלו, לאור התפיסה של "המבחן המהותי". התייחסנו גם לזה בחלק מפסקי דין הנ"ל. שינוי תפיסה זו אף הוזכרה בפס"ד אליו ציינה ב"כ האשה בסיכומיה (בצ"ץ 6598/16, מיום 14.2.2017), בהמשך דברי כב' השופט י. דנציגר:

"הוסיף בית הדין האזורי והביע את דעתו כי בפסיקה עדכנית של בית המשפט העליון רוככה הלכת שרגאי, והאבחנה בין תביעת הילדים למזונות לבין תביעת ההורה המשמורן להשבת הוצאות המזונות היטשטשה. וכך נאמר:

 "כיום אין זה כבר משנה מיהו בדיוק זה שמגיש את התביעה – הילדים או ההורים – אלא במה היא עוסקת ובלבד שהערכאה שדנה במזונות הילדים דנה ופסקה בסוגיה זו לגופה. לכן, אם הוגשה את (כך במקור-ע'ב') בית הדין תביעת מזונות הילדים בכרוך לתביעת הגירושין, יראו זאת אמנם כ"תביעה להשבת הוצאות למזונות ילדים", אך למעשה אין הבדל משמעותי מבחינת התביעה בבית הדין בינה לבין תביעת מזונות ילדים ישירה, ובלבד שבית הדין ידון במזונות הילדים לגופם על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט".

השופט דנציגר לא דחה ולא שלל את הדברים.

לאור כך, הגשת תביעה כרוכה למזונות קטינים לבית הדין טרם הגשתו לבית המשפט אכן מקנה סמכות לביה"ד, ובלבד שתהא כריכה כנה וכדין.

  • תביעה כרוכה כנה

בתביעתו לשלו"ב ו/או לחילופין גירושין וכל הכרוך בה, כתב ב"כ הבעל:

"הבעל עובד כשכיר בחברת "מקורות", ומשתכר כ-9000 ש"ח. אולם, לבעל חובות כבדים השייכים לצדדים ואותם הבעל משלם.

הבעל מבקש מביה"ד לפסוק מזונות לבן ע"פ יכולתו הכלכלית של הבעל, לאור החובות שמשלם."

ובסיום הדברים, כתב:

"כאמור דלעיל, התובע מעוניין כי ביה"ד הרבני הנכבד ידון במסגרת תביעת הגירושין וגם בעניין מזונות האשה, עניינים אלו יתבררו יחדיו בערכאה אחת, ובכך יחסכו הצדדים זמן והוצאות מיותרות והמחלוקות ביניהם יוכרעו על פי הראיות והטענות שיובאו בפני כב' ביה"ד הרבני במהלך הדיונים."

לתביעה הכרוכה לא צורף שום תלוש, ואף לא טופס הצהרת פרטים, כנדרש בתקנות הדיון וכמקובל בביה"ד בתביעת מזונות קטינים.

כדי שהכריכה תהיה כנה, עיקר המבחן הוא: "אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות", כדברי כב' השופטת ח. אבנור (ראה: ע"א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקב דותן, פ"ד לח(1) 1). וכן בדברי השופט י. אנגלרד: "האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (ראה: בג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו (2) 625, 669).

ב"כ האישה טענה שהכריכה אינה כנה, שכן לטענתה הבעל משתכר 11,000 ₪ ומציג מצג שווא לביה"ד. אולם, גם היא לא גיבתה את טענתה במסמכים של תלושי הבעל.

עוד טענה שישנן חובות מהימורים, שאינן חובות משותפים. אולם, נקודה זו רלוונטית יותר לחלוקת רכוש מאשר בתביעת מזונות, בו אנו בוחנים את יכולת הבעל.

עוד טענה שהבעל לא צרף לתביעתו אסמכתאות, תלושי שכר, פירוט הוצאות חודשיות, והסכום המבוקש, וסיימה:

"ודי בכך על מנת להבין ולהבחין כי התובענה הוגשה אך ורק על מנת לקנות סמכות ולסמן 'וי' ולא מתוך כוונה אמיתית כי בית הדין הרבני יידון ויכריע בתובענה דנן".

ואמנם, גם על זה עמדנו בפס"ד הנ"ל, שאין צורך לנקוב סכום מבוקש, ויש מקום להשאירו לשיקול בית הדין. כמו"כ אין צריך להגיש פירוט מלא של הוצאות והכנסות, ואפשר להשלים על חומר חלקי אח"כ בדיון (ראה: תיק 1060275/1 ותיק 109261/4).

עוד טענה שהתביעה לשלו"ב ולחילופין לגירושין כרוכה אינה כנה, לאור חוסר התייחסות המוחלט של הבעל, לטענתה, לאשתו ולילדו אשר נולד כפג בשבוע 25 להריון עם סיבוכי פג. עדיף שלא היה טוען לשלו"ב, שאינו אלא טקטיקה לנסות לשלול כתובה ומזונות אישה, וסיימה, שהתביעה "הינה בחוסר כנות מוחלט ובחוסר תום לב חמור והוגשה בניסיון להתחמק מבירור מלא וראוי בפני בית משפט לענייני משפחה".

אולם, היא הנותנת, שהרי הכריכה מבוססת על תביעת הגירושין. ככל שפני הבעל נראים לגירושין, ולא לשלום בית, הרי שתביעת הגירושין היא כנה ואפשר לכרוך בה מזונות קטינים. וגם הבעל אמר בדיון שהתקיים: "התביעה שלנו היא של"ב/גירושין אם היא לא תהיה מוכנה לא נחזיק אותה בכח." ולדברי האישה, אין מנוס מגירושין.

עוד טענה ב"כ האישה שיש להעדיף את ביהמ"ש מטעמי יעילות, כיוון שכבר הגישה לשם תביעה מסודרת מלא באסמכתאות ופרטי הוצאות. אולם, אם תביעת הבעל עומדת במבחן כריכה כנה, אין להתחשב בכך, ולכן ככל שביה"ד רכש סמכות לתביעת מזונות הקטין, אין לביהמ"ש להתערב בכך משום "כיבוד ערכאות".

אולם, טענתה על חוסר המסמכים במקומה עומדת, המטיל צל של חוסר כנות על הכריכה, כאשר לא מילא התובע או ב"כ את טופס הצהרת הפרטים כפי תקנות הדיון ולא צירף כל תלוש. בכל זאת, אם היה מתברר מתוך התלושים שסכום ההכנסה שאותה ציין הבעל הוא נכון, עדיין היה מקום לדון האם להחשיב את הכריכה ככנה. בהחלטה מיום כ' באלול התשע"ז (11.09.2017) ביה"ד הורה לבעל להמציא תוך חמשה ימים את תלושי השכר של השנה האחרונה.

ב"כ הבעל הגיש תלושים רק לאחר שבועיים (כאשר לא הוגשה כל בקשה לקבלת ארכה בהמצאת התלושים), בתחילה שני תלושים ולמחרת השאר. מתוך העיון בתלושים, עולה שהממוצע בשלושת החודשים לפני התביעה (2-4/17) היה 10,960 ₪ לחודש, כדברי האשה בתביעתה. בחישוב ממוצע עד הקיץ הקודם (8/16-4/17) הממוצע היה 10,348 ₪ לחודש, עדיין הפרש משמעותי מהסכום של 9,000 ₪ הנקוב בתביעת הבעל.

לאור כך, אנו נאלצים לקבוע שהכריכה במקרה זה לא הייתה כנה.

בהזדמנות זו, אנו חוזרים ומעוררים את בעלי הדין, עו"ד וטו"ר על החשיבות לצרף תלושים ולמלא טופס הרצאת הפרטים בתביעת מזונות כמובא בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (תקנה לג(1)):

"תביעה למזונות תוגש בצירוף טופס שייקבע."

בסיום הדברים, כתבה ב"כ האישה:

"הנתבעת תטען כי אף אם בית הדין יחליט בסופו של דבר כי לו הסמכות לדון בתובענה הרי שהנתבעת סמוכה ובטוחה כי בית הדין הנכבד יעמוד על מלוא צרכי הקטין ובמיוחד בנסיבות קשות שבענייננו, ולא יקפח את ענינו של הקטין כמצויין בבג"צ 4407/12 ובדגנ"צ 6454/12."

בזה אכן צדקה ב"כ האישה, ובית דין הם "אביהם של קטינים" אשר צריכים להגנה. בלי ספק, בית הדין דואג לצרכיהם של קטינים לפי ההלכה ולפי החוק.

  • מסקנה

לאור הנ"ל, ביה"ד קובע:

  • לביה"ד סמכות עקרונית לדון במזונות הקטינים בתביעת גירושין כרוכה, ובלבד שהכריכה תהיה כנה וכדין.
  • בנדון זה אין לראות את הכריכה ככנה, לאור הנסיבות המצטברות של ההעדר הגמור של טופס הצהרת הפרטים, העיכוב הגדול בהמצאת התלושים לבקשת בית הדין, וההפרש הגדול שבין סכום המשכורת אשר נקב הבעל בתביעתו לסכום המשתקף בתלושים. לכן על פי חוק, ביה"ד נעדר סמכות לדון בתביעת מזונות קטין בתיק זה.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום י"א בתשרי התשע"ח (01.10.2017).

הרב אהרן דרשביץ — אב"ד                הרב עובדיה חפץ יעקב                   הרב אברהם צבי גאופטמן

 

 

קרא עוד ←
קיום דיון בתביעה לביטול הסכם גירושין מחמת מודעה ואונס

קיום דיון בתביעה לביטול הסכם גירושין מחמת מודעה ואונס

תיק 1116241/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז

המערערת:     פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עו"ד אורי שטינמץ)

נגד

המשיב:        פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שלמה לוי)

הנדון: קיום דיון בתביעה לביטול הסכם גירושין מחמת מודעה ואונס

פסק דין

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין מיום ו' בשבט תשע"ז (2.2.2017), לפיה בקשת המערערת לדון בביטול הסכם הגירושין עקב מסירת מודעה לפני החתימה על ההסכם נדחית על הסף ובית הדין לא ידון בכך, ונימוקם, "מאחר וניתן תוקף של פסק דין על ההסכמות".

עילת הערעור העיקרית היא, שלא ניתן לנעול את הדלת המשפטית בפני המערערת לקיים דיון, לפני שהוצגה המודעה ולפני שבית הדין דן בה כלל, וזאת, גם אם תביעתה תידחה בסוף.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ, ולאחר העיון בחומר שהומצא בפנינו, בית הדין מקבל את הערעור באופן חלקי, וכלהלן.

מעשים בכל יום שמוגשים בפני בית הדין בקשות לביטול הסכמי גירושין על אף שניתן להם תוקף של פסק דין בנימוקים של "פגמים בכריתת החוזה", כמו חוזה למראית עין, פגמים של טעות, הטעייה, עושק וכפייה. אמנם, בקשות שכאלה על פי רוב נדחות בנימוק המרכזי, שניתן להסכמים תוקף של פסק דין, אבל זה רק לאחר קיום דיון כל שהוא של שמיעת הטענות והמענות, בעל פה או בכתב (דרך בקשה ותגובה).

אמנם, בתיק שבפנינו שהדרישה היא לדון במודעה עצמה, ולא בפגם עצמו שבעריכת ההסכם, הדעת נוטה לדחות אותה על הסף, שאם לא כן, מה כוח בית דין יפה בנתינת תוקף פסק דין להסכם, אם כל אחד יוכל למסור מודעה בפני שנים מחבריו, שכל ההסכם שהוא עתיד לחתום בפני בית הדין הוא כקליפת השום, וכדי ביזיון וקצף (בפסק דין אחר בתיק 861543/6, לא פורסם עדיין, עמדנו על כך שטענת "השטאה" כנגד הסכם שניתן לו תוקף פס"ד לא תישמע כלל). אבל זה כשלעצמו (ביטול תוקפה של המודעה ככזו) לא מונע מלטעון שנפלו פגמים בכריתת החוזה, על אף שהמודעה עצמה לא מעלה ולא מורידה.

זאת ועוד, אם מדובר על מסירת מודעה על אונס וכפייה של ממש שהיה נתון בו מוסר המודעה, מה תועיל נתינת תוקף פסק הדין, הלא על זה גופא היתה הפעלת הכפייה, שהאנוס יחתום בפני בית הדין כדי שיינתן תוקף פסק דין להסכם. אבל לדעתנו, גם במקרה שכזה, הדיון יהיה לא בתוקפה של המודעה אלא בכפייה עצמה עד כמה היא מובילה לביטול ההסכם.

זאת אומרת, חילוק יש בין הדיון במודעה, ככזו שנועדה לבטל את ההסכם, שאותה דחה בית הדין האזורי בצדק, לבין הדיון בפגם בכריתת ההסכם שאותו תעלה המערערת בפני בית הדין ושבו תשתמש במסירת המודעה להוכיח את הפגם. לטענה זו איננו מוצאים הצדקה מספקת מדוע לדחות בקשה שכזו על הסף בטרם שהיא תישמע, בפני בית הדין.

בפנינו לא הובהרה התמונה שעומדת מאחורי המודעה, האם מדובר בכפייה כל שהיא או בסתם הודעה בפני שנים, שהמערערת לא גומרת בדעתה לכל האמור בהסכם.

אולם, כדי למנוע דיוני סרק, כשכל אחד יבקש לבטל הסכם על ידי מסירת מודעה מוקדמת, ויגרום הוצאות לצד שכנגד, ויבזבז זמן שיפוטי יקר, ישנו מנגנון שבית הדין מוסמך להשתמש בו והוא הפקדת דמי ערבות סבירים כתנאי לקיומו של דיון.

לדעתנו, גם בתיק שלפנינו ראוי היה להשתמש במנגנון זה של הפקדת דמי ערבות בסך לא נמוך כתנאי לקיומו של דיון חריג זה, כאשר יש סבירות גבוהה שמדובר בהליך שיפוטי מיותר, שתוצאתו ידועה מראש.

בתיק שלפנינו ראוי לציין גם את הדבר הבא.

מעיון בתיק שסביבו הוגש הערעור מתברר, שכל דרישתה של המערערת נשואת הערעור, הובלעה כבקשה במסגרת תגובה.

בקשה מעין זו של המערערת צריכה להיות מוגשת בתיק נפרד (שכותרתו יכולה להיות "ביטול הסכם גירושין" או "שונות מבקש", וכדומה) עם כתב תביעה שיומצא לצד השני, ולא כבקשה בדרך אגב. יש לנו יסוד להניח, שהחלטת בית הדין התייחסה לבקשה גם בהתאם לאופן הגשתה.

אשר על כן, בית הדין קובע:

  • א. ככל שייפתח תיק מתאים לדיון בתביעת המערערת, ולאחר שתפקיד דמי ערבות בסך 10,000 ₪ במזכירות בית הדין האזורי עד לתאריך 15.9.2017 תוזמן על ידי בית הדין האזורי לדון בתביעתה.
  • ב. לאחר שבית הדין האזורי יקבל את הכרעתו בתביעה, ככל שיתקיים על כך דיון, יתייחס בהחלטתו גם להשבת דמי הערבות או לחילוטם, והכל לפי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות.
  • ג. לא ייפתח תיק מתאים או/ו לא יופקדו דמי הערבות עד לתאריך הנ"ל, בקשת המערערת תידחה והחלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור תעמוד על כנה.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום כ"ב באב התשע"ז (14.08.2017).

הרב אליעזר איגרא                                הרב שלמה שפירא                                הרב ציון לוז-אילוז

קרא עוד ←
מתי יחייב ביה"ד יותר ממה שתבע התובע

מתי יחייב ביה"ד יותר ממה שתבע התובע

תיק 1027705/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב נחום שמואל גורטלר, הרב אליהו הישריק, הרב מיכאל עמוס

המערער:       פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד אברהם קורחוב)

נגד

המשיבה:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דניאל שרז)

הנדון: מתי יחייב ביה"ד יותר ממה שתבע התובע

פסק דין

בפנינו בקשה לעיון מחדש שהגיש ב"כ הבעל.

לאחר העיון בבקשה ובמה שנטען בה ועיון נוסף בתיק, לא מצאנו כל עילה לשנות את החלטנו, והבקשה נדחית.

ביה"ד האזורי פסק על הטלת חיוב גט על בסיס הלכת רבנו ירוחם, ובהתאם להלכה זו פסק על חיוב עיקר הכתובה בלבד.

פסיקת הכתובה במקרה זה הינו תוצאה ישירה של מהות פסק הדין והינה חלק מובנה ממנה. הערעור נסוב על חיוב הגט. האישה ערערה על עצם חיובה בגט על פי הלכה זו של רבנו ירוחם. לשיטתה, שרצונה בשלום, הרי וודאי שחיוב הכתובה המלא בעינו עומד. ביה"ד הגדול דחה את ערעורה על עצם החיוב בגט. בנקודה זו בעצם מאשר ביה"ד הגדול את פסק דינו של ביה"ד האזורי. והיות וחלק מובנה מפסק הדין בביה"ד האזורי היה בעניין הכתובה, שהבעל חייב רק עיקר כתובה, הרי שבאישורו של עיקר פסק הדין ביחס לחיוב הגט היה במשתמע כי ביה"ד הגדול מאשר גם חלק זה בעניין הכתובה והיות ולדעת ביה"ד הגדול –במקרה זה- מהסיבות שפורט חיוב הכתובה קיים במלואו הרי שזהו חלק בלתי נפרד מעיקר הפסיקה בערעור, וביה"ד הגדול היה חייב על פי ההלכה להתייחס לעניין הכתובה. וכמובן כל זה כפוף לסדור הגט.

ב"כ המערער טען בבקשה לעיון מחדש שהאישה ערערה רק על חיובה להתגרש, ולא ערערה על כך שביה"ד האזורי פסק לה רק עיקר כתובה, ולכן ביה"ד הגדול לא היה יכול לחייב את הבעל בתשלום כתובה, שבי"ד אינו יכול לפסוק מעבר למה שתובע תובע.

ביה"ד דוחה טענה זו מהנימוקים דלהלן.

נימוקים

הערעור של האישה בפנינו היה שנבטל את החלטת ביה"ד האזורי לחייבה להתגרש, ובפסה"ד בערעור ביה"ד הגדול חייב את הבעל לשלם לאשה כתובתה.

ועל כך כתב הגיש ב"כ הבעל בבקשה לעיון מחדש בהחלטת ביה"ד הגדול וכך הוא כותב:

אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע –

  1. כאמור לעיל, נראה הדבר כי נפלה שגגה בידי ביה"ד הנכבד עת דן הוא בסוגיית הכתובה מבלי שהדבר התבקש, ועתה החליט ביה"ד הנכבד כי על המבקש לשלם למשיבה סך של 155,000 ₪.
  2. מושכלות יסוד הן בהלכה כי אין בית הדין רשאי לפסוק לתובע סעד שלא עתר לו במפורש.

      לעניין זה יפים דבריו של רבי יצחק בר ששת, בספרו שו"ת הריב"ש, סימן רכז, כדלהלן:

"אבל במה שראוי לסתור דינם (של הדיינים הקודמים – לא במקור –א.ק.), הוא מפני שלא עיינו בתביעת ראובן, ונתנו לו יותר ממה שתבע. שהוא בתביעתו נתן לשמעון הבחירה: אם בחלוקת השכירות .. או בחלוקת השנים… ולזה, אף אם יהיה הדין דחלוקת השכירות עדיפא; כיון שהוא ויתר לשמעון בפני בית הדין, ונתן לו הבחירה, היה ראוי לדיינין לפסוק הדין כפי תביעתו".

במילים אחרות, על פי הריב"ש, כיון שהתובע היה מוכן להסתפק בסעד חלקי, ולא דרש בתביעתו את הסעד המלא, הרי שאין הדיינים מוסמכים לפסוק לו את מלוא הסעד שבדין, ואם עשו כן, ראוי לסתור את דינם, וראוי ליתן פסק דין אחר.

  1. גם הרמ"א, בהגהות הרמ"א לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף יב, מציין כי:

"בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין וחוזר".

כלומר, על פי הרמ"א, המדובר באיסור גורף לפסק סעד גדול מן הסעד שנתבע, על פי שיטת הרמ"א, פסקו פוסקים נוספים (לענין זה ראו ספר בית חדש על טור חושן משפט, סוף סימן יז, ספר מאירת עיניים, חושן משפט, סימן יז, ס"ק כו ועוד).

  1. אמנם, בעל השפתי כהן הקשה על גישתו זו של הרמ"א ושאל אם הדיין רואה שמגיע לתובע, על פי הדין, יותר ממה שתבע, ורק בשל טעות או אי בקיאות בדין, לא תובעו הרי במקרה זה, עפ"י בעל השפתי כהן, רשאי הדיין ליתן לתובע יותר ממה שדרש.

     ברם במקרה דנן, המשיבה היתה מודעת לפסיקתו של ביה"ד האזורי, ואין ראוי לומר כי לא הייתה בקיאה היא בדין – שהרי הייתה מיוצגת, וחרף זאת לא ערערה ולא תבעה לקבל את מלוא כתובתה,

     אשר על כן, גם לשיטת בעל השפתי כהן אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע, וכדברי בעל השפתי כהן:

"לא הוזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין, אלא סתמא קאמר, "בעל דין שתבע את חבירו בעד דבר מועט…" והיינו שהבעל דין תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר, ולומר בודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון".

כלומר, גם על פי גישת בעל השפתי כהן, לאור העובדה שבמקרה דנן לא ייתכן לומר כי המשיבה טעתה או לא ידעה שיכולה היא לתבוע כתובתה, ולמרות זאת לא ערערה היא על פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי, הרי שאין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע. במקרה דנן, לא הוגש ערעור על קביעתו של ביה"ד הרבני האזורי בעניין הכתובה, וע"כ אין לו לביה"ד, מבחינה הלכתית, הסמכות והיכולת לדון בעניין שלא הועלה בפניו.

  1. גם רבי מנשה קליין, בספרו שו"ת משנה הלכות, חלק ז' סימן קנח, פסק בהתאם לאמור לעיל וקובע כדלהלן:

"דהתם [דין הרמ"א] התובע בא לבית דין לתבוע מה שהוא חושב שמגיע לו ואינו יודע כלל שמגיע לו יותר, וכל מה שיודע הוא תובע – רק שהדיין רואה שעל פי הדין מגיע לו יותר, ואם הוא אינו תובע אין לו לדיין להתערב על ריב לא לו, שאולי מחל לו או יודע שחייב לו ממקום אחר, וכיון שיש לתלות בדבר והוא אינו תובע יותר אין לו לפסוק יותר".

עד כאן מדברי ב"כ הבעל המערער.

הואיל ושאלה זו שאלה חשובה הצריכה בירור לכן אאריך בעניין זה.

התובע את חברו פחות מהמגיע לו על פי דין       
אם צריך הדיין לחייב את הנתבע, לשלם לתובע מה שהוא חייב על פי הדין

א.         שנינו בבא בתרא דף ד עמוד ב:

מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ל"ש עמד ניקף ל"ש עמד מקיף איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול. וכו'. רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. וכו' אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי.

והרמ"א בסימן י"ז סעיף י"ב:

הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר. (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז).

ובד"מ כתב שהמקור לדינו היא הגמ' בב"ב מהמקרה של רוניא. והסמ"ע שם בס"ק כ"ו הקשה על הרמ"א וז"ל:

וקשה מאי ראיתו משם, הלא שם המעשה היה דרבינא התובע ידע שיתחייב לו רוניא הנתבע טפי, אלא שרצה לוותר עמו כדאיתא התם, דא"ל תחילה [לאחר שעשה רבינא גדר סביבו] הב לי כמה דגדרי, [ופרש"י כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קיי"ל], לא יהיב ליה, הב לי לפי קנים בזול [דרצה לכנוס עמו לפנים משורת הדין לוותר עמו ליקח פחות מדיניה], לא יהיב ליה, הב לי אגר נטירא, לא יהיב ליה, יומא חד גילה רוניא דעתיה דניחא ליה בהגדרים דעשה רבינא, אתא רבינא לקמיה דרבא ותבעו, א"ל זיל פייס כו'. וא"כ י"ל דמשו"ה לא רצה רבא לפסוק על רוניא כדיניה, כיון דרבינא ידע הדין וויתר עמו מנדבת לבו, משא"כ בבע"ד שתובע פחות מפני שאינו בקי בדין, דילמא בכלל פתח פיך לאילם הוא וחייב לפסוק עליו יותר וכדיניה, או לכל הפחות אם פסק הדיין יותר אין הדין חוזר.

ובמסקנא כתב הסמ"ע וז"ל:

וצ"ל שמור"ם ס"ל דעובדא דרבינא ורוניא הוה, שכשבאו לפני רבא לא גילה רבינא שידע הדין ושרצה לוותר עמו, שהרי לא הזכירו שם לפניו, א"כ שפיר נלמד משם דהדיין לא יפסוק יותר מהתביעה, דהא א"ל רבא זיל פייסיה במאי דאיפייס, ר"ל במאי דתובע אותך דמי נטירא, ולא רצה לפסוק לו יותר, והא דא"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא כו', בתורת קנס א"ל, ור"ל דהכי דיינינא לכל אלם דכוותך דאינו רוצה לציית לדיין לפייס לפחות במאי דתובעו להעמידו על קו הדין. ולפי מ"ש יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע, זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינן לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחויב ליתן לו מן הדין, וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע, וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס, א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק: עכ"ל.

מדברי הסמ"ע עולה שדעת הרמ"א שאם בעל דין תובע, והדיין רואה שמצד הדין הנתבע חייב יותר ממה שהתובע תובע, והדיין אינו יודע אם התובע יודע את הדין ומוחל לנתבע על מה שלא תבעו, או שיתכן שהתובע אינו יודע את הדין, דהדיין אינו יכול לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, אולם הוא יכול לאיים על הנתבע שאם לא ישלם את מה שהתובע תבעו, הוא יחייב אותו את מלוא הסכום שהוא חייב לשלם על פי הדין.[1]

ב.         ברם בתוס' שם[2] מבואר שלא כדברי הסמ"ע דכתבו דרבא איים על רוניא שאם לא ישלם מרצונו כפי שרבינא תבע, הוא יחייבו לשלם כפי שהוא חייב לשלם על פי הדין. וכן הקשו בהגהות דרישה ופרישה, ובספר כפות תמרים (סוכה דף ל"ד ע"ב).

והש"ך שם ס"ק ט"ו הקשה על הסמ"ע ובמסקנה כתב וז"ל:

אלא נראה לפע"ד דהדברים כפשטן, ודברי מור"ם הן ממש דברי הש"ס דעובדא דרבינא ורוניא ודברי הריב"ש סי' רכ"ז. שהרי לא הוזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין, אלא סתמא קאמר, בע"ד שתבע את חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו', והיינו שהבע"ד תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון. והיינו ממש עובדא דרבינא, שרבינא בודאי תבע את רוניא לפני רבא בסתם שיתן לו אגר נטירה, שהרי לא הוזכר בש"ס שם שהיה להם ויכוח לפני רבא ושאמר רבינא שמוותר נגדו, אלא סתמא קאמר בש"ס אתא לקמיה דרבא, משמע שבא לפני רבא ותבעו שאינו מבקש ממנו רק אגר נטירה, ולמה לא פסק לו רבא יותר, והיה לו לחשוב שרבינא אינו יודע שהלכה כרב הונא, ואי הוה ידע הוי תבעו יותר. אלא ודאי כיון שיכול להיות שרבינא ג"כ יודע ההלכה ומוותר נגדו [אין] לפסוק יותר[3]. עכ"ל.

והתומים גם כתב כהש"ך דאם הדיין אינו יודע אם התובע מוחל על שאר התביעה, או שמא התובע אינו יודע את הדין ולכן אין הוא תובע את מלוא הסכום המגיע לו על פי הדין, דאסור לדיין לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, דשמא התובע יודע את הדין ומחל על השאר. אלא שחילק וכתב שכן הדין רק בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ אמרינן שמן הסתם אינו יודע את הדין, ומוטל על הדיין לומר לתובע כמה הוא זכאי לתבוע על פי הדין. וכתב התומים שבת"ח אם הדיין פסק שהנתבע חייב לשלם כל מה שהתובע היה יכול לתבוע, והתובע גבה את כל מה שהדיין פסק, אי אפשר להוציא מהתובע אם הוא טוען שלא מחל אלא שלא ידע את הדין, אבל אם התובע לא גבה, יכול הנתבע לומר לא אשלם אלא מה שלא תבעת כיון שעל השאר מחלת.

והנה לדרך הש"ך והתומים הגמ' בב"ב קשה, כיצד רבא יכל לאיים על רוניא שאם לא ישלם כאשר רבינא תובע הוא יחייב אותו את כל עלות הגדר, הרי רבינא מחל על מה שלא תבעו, או על כל פנים היה לו לחשוש שמא מחל. והתומים [סק"ח] תירץ, את הגמרא דאמרו בש"ס [שם] אתא לקמיה דרבא, ולא אמר אתו לקמיה דרבא, משמע דרוניא בעצמו אתא לקמיה דרבא, ואמר לו רבא שיתן לו הדבר מועט שרוצה, דאי לא, פירוש שיבוא רבינא לפניו ויתבע יותר, ואז יפסוק לו כפי שיתבע, דהלכה דחייב ליתן לו החצי מכפי מה שגדר. והרמ"א הוכיח את דינו, מדלא אמר לרוניא שהוא גזל בידו אף שרבינא תובע ממנו בפחות, אלא ודאי דתולין במחילה.

והנה פשטות הגמ' אינה כפשט זה, ועוד שהכפות תמרים, (סוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה כתבו עוד ובריש בתרא) הקשה שמתוס' לא משמע כדברי הש"ך, דהתוס' כתבו שרבא יכל לחייב על פי הדין את רוניא יותר ממה שרבינא תבע, הרי שתוס' אינם סוברים את דינו של הש"ך. 

והכפות תמרים פירש את דברי הרמ"א כהש"ך שתובע שתובע פחות מדינו הרי שמחל על השאר. ואת דברי התוס' ביאר שרבא לא איים על רוניא, אלא שאמר לו שראוי שישלם לרבינא מה שתובעו כיון שמצד הדין ההלכה כר' הונא אליבא דר' יוסי שהוא חייב לשלם מחצית מעלות הכותל. וכתב הכפות תמרים שאם יש לדיין ספק אם התובע יודע את הדין ואינו תובע את מלוא תביעתו משום שמחל על השאר, או שיתכן שהתובע אינו יודע את הדין, מוטל על הדיין לחקור בדבר ואם מתברר לו שהתובע אינו יודע את הדין ומשום כך אינו תובע את כל התביעה, מוטל על הדיין לומר לתובע את הדין.

ג.         ובנתיבות המשפט ס"ק א הקשה על הש"ך והתומים וז"ל:

וקשה הדבר טובא, דמאי שנא מהא דב"מ דף ס"ג [ע"ב] דכשהוא בכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה רק בטעות, ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין תורה בזמן הזה שנתמעטו הלבבות, ומכל שכן בעם הארץ שאינו יודע בשום דין. והרב לא חילק כלל בין תלמיד חכם לעם הארץ. ויותר תמוהין דברי הסמ"ע [שם] שסובר דאפילו ודאי טעה בדין הוי מחילה, והוא תמוה מהא דבבא מציעא (ס"ג) [ס"ו ע"ב], דשם מסיק דרק בזביני מחילה בטעות הוי מחילה, מטעם שכתבו התוספות [ד"ה התם], דניחא ליה למיקם בהימנותא, או מטעם שכתב הרא"ש שם [פ"ה סי' ל"ב] דבמקום שהוא יודע בודאי שנותן את שלו לחבירו שיהיה של חבירו, אף שהוא מחמת טעות בדין, שאם היה יודע הדין היה חוזר בו, הוי מחילה, אבל באונאה שאינו יודע כלל אם נותן לו את שלו, לא הוי מחילה מטעם דלא ידע דמחיל, ואם כן הכא נמי ממש להא דמי, דמה לי אם טועה בשווי המקח וסובר שהוא של חבירו מחמת המקח, או שסובר שהוא של חבירו מחמת שטועה בדין, כיון שאינו יודע אם יש לו דבר ביד חבירו כלל. וכו'.

ועל כן כתב הנתיבות וז"ל:

לכן נראה לפי עניות דעתי, דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו, ודאי דחייב להחזיר, וגזל הוא תחת ידו כשאינו מחזירו, ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין, ודוקא בהא דרוניא ורבינא [ב"ב ה' ע"א] במקיף את חבירו בגדר, דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של רוניא כיון שפרע לו החצי, מה שאין כן כשלא ישלם לו רק אגר נטירא, לא יהיה לו חלק בכותל. והנה הנימוקי יוסף ריש בבא בתרא [ג' ע"א מדפי הרי"ף] במתני' דסמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל, כתב וזה לשונו, ואם תאמר במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה, ע"ש. ולפי זה לא היה רוניא מתחייב ליתן לרבינא רק כשנתכוין לכך מתחילה. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו דף ד' במתניתין דהמקיף את חבירו, שהחיוב הוא מטעם יורד לשדה חבירו שלא ברשות. והש"ך בסימן שצ"א סק"ב כתב, דהיורד לשדה חבירו אינו חייב כי אם כשנתכוין להשביח לחבירו, ע"ש. ולפי זה אף אם היה רבינא טועה בדין מעיקרא ולא נתכוין להקנות לרוניא הכותל כשירצה, בענין שכתב הנימוקי יוסף כנ"ל, אין רוניא מתחייב לשלם לרבינא, ואפילו אם היה רבינא מתכוין להקנות הכותל לרוניא כשישלם, מכל מקום כל זמן שאין רבינא תובע לרוניא לשלם לו בעד חצי הכותל, אין שום גזל תחת יד רוניא, כי הרי כל זמן שאין רוניא משלם לרבינא הרי הגדר הכל של רבינא, ואין לרוניא חלק בהגדר עד שמשלם, ובזה ודאי דאין הבית דין מחוייבים להודיע לרבינא דיכול לכפותו לרוניא למכור לו חצי הגדר, כיון שכל זמן שאין כופהו אינו מתחייב לו וליכא גזל תחת ידו. עכ"ל.

והנה גם לפי דברי הנתיבות צריך לפרש את הגמ' שרבינא לא סיפר לרבא שבתחילה הוא תבע את רוניא שישלם לו מחצית מהגדר, ופירוש זה קשה. ועוד קשה שבתוס' מבואר שרבא איים על רוניא שיחייבו כר' הונא אליבא דר' יוסי, ומבואר בדבריהם שאיים עליו והוא גם יכל לפסוק כפי שאיים, ולפי דברי הנתיבות רבא איים על רוניא אולם הוא לא יכל לפסוק כפי שאיים, שהרי רבינא לא גילה דעתו שרוצה שלרוניא יהיה חלק בגדר.

והנה הנתיבות ביאר את הנהגתו של רבא במקרה של רבינא ורוניא, אולם לדבריו דברי הרמ"א קשים, כיון שהרמ"א כתב דינו בהלכות דיינים כיצד צריכים דיינים לנהוג במקרה שתובע תובע פחות מהמגיע לו על פי דין, ולפי הנתיבות אין זו הוראה כללית, אלא רק הוראה לדיין כיצד לנהוג במקרה שהיה לרבינא עם רוניא. ולפי דבריו הרמ"א היה צריך להביא את דינו בהלכות שכנים ולא כאן. אלא ודאי שהרמ"א לא התכוון לדברי הנתיבות.

ד.         וע"כ נראה לי שהריב"ש והרמ"א לדבר אחד התכוונו, דהשאלה שנשאל הריב"ש (סי' רכ"ז) הייתה בשנים שירשו בית ולא היו יכולים לגור בו יחד, והתובע טען שאינו יכול לגור בבית יחד עם שותפו, ועל כן תבע או שישכירו את הבית ויתחלקו בשכר, או שכל אחד מהם יגור בבית שנה. והדיין שם פסק שישכירו את הבית ויתחלקו בשכירות, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין והדין חוזר, שמאחר והתובע נתן לנתבע לבחור אחת משתי האפשרויות אין הדיין יכול לפסוק ולחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תבע, ואע"פ שאם התובע היה דורש שהדיין יפסוק כדין, הדיין היה צריך לפסוק כפי שפסק, מ"מ כשהתובע נתן לנתבע לבחור אחת משני אפשרויות היה אסור לדיין לפסוק יותר ממה שהתובע תבע.

ונ"ל שהפירוש בדברי הריב"ש ששנים שבאו לדין מצוה על הדיין לנסות לפשר ביניהם[4], אך אם הוא יודע את הדין אסור לו לפשר ביניהם (והשו"ע פסק שגם אם הדיין יודע את הדין הוא יכול לעשות פשרה לפני הפסק דין), והנה במקרה זה הדין הוא שאסור לדיין לפשר אבל אחרים יכולים לעשות פשרה. והנה במקרה של הריב"ש התובע נתן לנתבע אחת משני אפשרויות הרי שרצה לילך לטובת הנתבע והציע לו פשרה, דאין לומר שהתובע לא ידע את הדין ולכן הציע אחת משתי אפשרויות, דאם היה כן התובע היה תובע דינו והדיין היה פוסק, ואז לא היה יוצא נפסד, אלא ודאי שרצה לבוא לקראת הנתבע מדרך פשרה, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין וחוזר דכיון שהתובע הציע פשרה אסור לדיין לבטל הפשרה ולפסוק דין. דהיות ואחר יכול לעשות פשרה ביניהם גם בעת שהדיין יודע את הדין, וכאן שהתובע הציע פשרה הוי כנכנס אחר ביניהם והציע פשרה דאסור לדיין לבטל הפשרה ולעשות דין.

ונ"ל שעל דין זה הביא הרמ"א ראיה לדברי הריב"ש מהמקרה של רוניא. שכנראה שרבינא סיפר לרבא את ההצעות שנתן לרוניא, דהציע לו או שיקנה מחצית הכותל או שישלם דמי קנים בזול, או שישלם לו דמי שמירה, ולכן רבא לא יכל לפסוק שרוניא ישלם כדין מחצית מעלות הכותל. ונראה שרבינא הסכים לעשות פשרה במקרה שרוניא ישלם מרצונו את הסכום הנמוך שהציע לו, אולם על דעת שלא ירצה לשלם מרצונו, ובי"ד יצטרכו לכוף את הנתבע לשלם, רבינא לא הציע את הפשרה. וזה ביאור דברי התוס' שרבא איים על רוניא כדין, ואמר לו שאם לא תשלם מרצונך דמי שמירה, אחייב אותך לשלם כפי שהנך חייב בדין דמי מחצית הכותל. ונראה שמה שכתבו התוס' שרבא לא חייב את רוניא את דמי הכותל משום דרבינא כבר התפייס, אין הכוונה שרבינא מחל על הסכום הגדול יותר, אלא דהסכים שאם רוניא ישלם מיד את הסכום הנמוך לפי הוראת בי"ד הוא לא ידרוש ממנו הסכום הגדול יותר.

ולפי זה במקום שהדיין רואה שהתובע אינו תובע יותר משום שהוא טועה בדין, הרי שהדיין חייב לומר לתובע שיכול לתבוע כפי הדין, ונראה שאם הדיין מסופק בדבר אם התובע מחל על מה שאינו תובע, או שאינו תובע יותר משום שאינו יודע את הדין, דהדיין צריך לנהוג כפי שכתב הכפות תמרים שמוטל עליו לחקור ולברר אם התובע טועה בדין, או שמא מחל על מה שלא תבע. ואע"פ שהרמ"א קיצר נראה שסמך על מה שכתב בדרכי משה שמקור הדין בריב"ש ובדברי הגמ' בב"ב.

ונ"ל להביא ראיה לדברי מדברי הדרכי משה שבסי' י"ז כתב וז"ל:

גרסינן בגמ' פר' קמא דב"ב רוניא אקפיה רבינא ואמר לו הב לי אגר נטירותא לא יהב ליה אתא לקמיה דרבא וכו' נראה ללמוד מזה דאם בעל דין תבע לחבירו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר ע"פ הדין, שא"צ לפסוק לו רק כפי מה שתבעו, ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר, וכ"כ בר ששת בתשובותיו סימן רכ"ז, וכתבתי לקמן סי' כ"ה. עכ"ל.

ובסי' כ"ה כתב וז"ל:

כתב הריב"ש סי' רכ"ז ראוי לסתור דינם מפני שלא עיינו בתביעות ראובן ונתנו לו יותר ממה שתבע ואע"פ שהיה יכול לחזור בו קודם גמר דין מ"מ מאחר ולא חזר בו היה להם לפסוק אלא כפי מה שתבע. עכ"ל.

למדנו מדברי הרמ"א שרבינא לא מחל אלא הציע פשרה והיה יכול לחזור בו, ולפ"ז מובן מדוע רבא איים על רוניא שאם לא יתן לרבינא הסכום הנמוך, יפסוק שחייב לשלם מחצית מדמי הכותל, דתובע המציע פשרה אינו מוחל על תביעתו הגבוהה יותר. ומ"מ מדברי הרמ"א עולה שלא דיבר כלל במקרה שיש לומר שהתובע טועה בדין. ולמעשה הסמ"ע בסוף דבריו כתב פירוש זה בדברי הרמ"א שבסוף ס"ק כ"ו כתב וז"ל:

א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות, אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק: עכ"ל.

מסקנה

  • תובע שתבע את הנתבע שישלם לו פחות ממה שהנתבע חייב על פי דין. אם ניכר לדיינים שהתובע תבע פחות מהמגיע לו, משום שאינו יודע את הדין. לא אמרינן במקרה זה שמחילה בטעות הויא מחילה, והדיינים צריכים לומר לתובע שזכותו לתבוע את אשר הוא זכאי לקבל על פי דין. וכן כתב בעל הכפות תמרים.
  • אם לא ידוע לדיינים אם התובע יודע את הדין ולא תבע יותר משום שמחל, או שלא תבע יותר משום שאינו יודע את הדין, צריכים הדיינים לחקור בדבר, ואם נראה להם שהתובע תבע פחות משום שאינו יודע את הדין, הם צריכים לנהוג כאמור באות א'. וכן עולה מדברי הכפות תמרים והנתיבות. וכן סובר גם התומים אלא שכתב שכן צריך לנהוג רק כשהתובע הוא עם הארץ.
  • אם התובע תבע פחות מהמגיע לו מחמת שרצה להתפשר עם הנתבע, וביה"ד פסק את הסכום המגיע לתובע על פי דין, הוי טעו בדבר משנה והדין חוזר. ונ"ל שזה הדין שפסקו הריב"ש והרמ"א בסי' י"ז.
  • במקרה שנראה לביה"ד שהתובע אינו תובע את הנתבע שישלם את כל המגיע לו על פי דין, משום שאינו רוצה שלנתבע יהיו כל הזכויות המוקנות לו אם הוא ישלם את כל הסכום המגיע לתובע, ביה"ד אינו יכול לחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תובע. וכגון שהתובע גדר בינו ובין שכנו, ותבע שהנתבע ישלם לו דמי שמירה בלבד, דהבי"ד אסור להם לחייב את הנתבע שישלם לתובע מחצית מעלות הגדר. כן עולה מדברי הנתיבות.

ברם נ"ל שאם התובע לא ידע שמצד הדין הנתבע חייב לשלם לו מחצית מהגדר ולכן לא תבע אותו בכך, זכותו בכל עת לתבוע את הנתבע שישלם לו מחצית הגדר, ואומנם כשהנתבע ישלם הוא יקנה את מחצית הגדר. והראיה לכך ממקיף וניקף, והשדה של הניקף הייתה פנימית, והמקיף הקיף שדהו וע"י כך הוקפה גם השדה הפנימית, דזכותו של המקיף לתבוע את הניקף שישלם לו מחצית מעלות הגדר (באופן יחסי ממה שהפנימי נהנה מהגדר), ואע"פ שבשעה שהמקיף גדר לא זכה הפנימי במחצית מהגדר. דכדי שהמקיף יוכל לדרוש שהניקף ישלם לו מחצית מעלות הגדר, אין צורך שהניקף יזכה במחצית הגדר עם בנייתה.

עד כאן הבירור שכתבתי בעניין אם בי"ד יכול לפסוק יותר ממה שהתובע תבע.

ובמקרה שלנו שוודאי שהאישה לא מחלה על כתובתה, וכאשר בי"ד מחייב אישה להתגרש, ולדעת רוב הפוסקים בסימן קי"ט הרי הבעל חייב לפרוע לאשה כתובתה לפני סידור הגט, ועיין שם בפר"ח, ולכן ודאי שכאשר בי"ד מורה לאשה להתגרש, אם האישה לא הפסידה כתובתה, בי"ד חייב לפסוק ולחייב את הבעל לשלם לה את הכתובה. 

הרב נחום שמואל גורטלר

לפיכך מוחלט:

  • הבקשה נדחית.
  • התיק ייסגר.

ניתן ביום כ"ב באב התשע"ז (14/08/2017).

הרב נחום שמואל גורטלר                      הרב אליהו הישריק                                 הרב מיכאל עמוס

[1]    והנתיבות באר שכוונת הסמ"ע לדברי הקצוה"ח, שמחילה בטעות הויא מחילה. ונראה כוונתו שעצם זה שרבינא לא תבע את רוניא שישלם לו את דמי מחצית הגדר, הרי שמחל לו על כך. וגם הקצוה"ח כתב שרבינא מחל, אלא שפירש שהמחילה היתה באופן אחר. וזה לשונו סימן י"ז ס"ק ג:

      וכן בעובדא דרבינא כיון שבשעה שעשה הגדר על מקום שניהם הרי היה בדעתו לזכות מקום החצר את הגדר, וכמ"ש בנימוק"י פ"ק דבתרא (ג, א בדפי הרי"ף) גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל ז"ל, וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה ע"ש, וא"כ כיון דרבינא רצה אגר נטירא א"כ כבר מחל לו את שלו כיון שיודע שהאבנים הם שלו ובשעה שבנה רצה לזכות לו בדמי אגר נטירא א"כ מחילה בטעות הוי מחילה. עכ"ל.

      ולפי המתבאר לעיל באות ד' הרמב"ן וגם הנ"י ביארו את דין המקיף את חברו מד' רוחותיו, גם באופן שהמקיף לא בנה את הגדר, בקרקע שבינו ובין הניקף, וא"כ לא שייך לומר שמלכתחילה הוא הקנה לרוניא את מחצית הגדר תמורת אגר נטירא. ולקמן העתקתי מה שכתב הנתיבות על דברי הקצוה"ח, וע"ע מה שכתבתי בספרי בכו"ג חלק ב' סי' כ"ו ענף ו' בביאור השיטות מתי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, והעולה משם דכאן לכל השיטות לא אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, דשם מבואר שהמוחל בטעות מחילתו חלה, רק כאשר יש אומד שלמוחל היה ענין ורצון שתחול המחילה, משום שהוא רוצה ליקום בהמנותיה. 

[2]    וזה לשון התוס' בדף ה עמוד א:

    ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי – קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבע דמא וכו' הכא נראה דהכי ס"ל, כדפירש רש"י, ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס.

[3]    וקצות החושן ס"ק ג כתב על דברי הש"ך וז"ל:

      ובש"ך (סקט"ו) האריך והעלה בזה דמיירי בסתמא דהיינו שלא נודע מאיזה טעם ויתר, אבל כשידוע לב"ד שטעה בדין הו"ל מחילה בטעות.

      וכוונתו לומר שהש"ך חולק על הסמ"ע , וסובר שאכן מחילה בטעות לא הויא מחילה, אלא שמספק אנו תולים שמאחר והתובע לא תבע את כל המגיע לו, כנראה שהתובע היה חייב ממון לנתבע, או שהיה לו סיבה ומחל ברצון.

[4]    ולמדו מפסוקים שמצוה לעשות פשרה, דשנינו סנהדרין דף ו עמוד ב:

      רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח') אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט  אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע". עד כאן מהגמ' בסנהדרין.

קרא עוד ←